החילונים לא מכירים אותנו. אז מה עושים

“אתה חרדי בסדר, אם כל החרדים היו כמוך הכל היה נראה אחרת…” – זה המשפט ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיי.

תמיד הייתי עונה: “כל החרדים כמוני, אפילו יותר טובים ממני, אתם פשוט לא מכירים אותם!”

זה לא רק אני. רוב חברי החרדים שמעו את המשפט הזה כל-כך הרבה פעמים, שהוא הפך אצלי לדוגמא לבורות, שמובילה תמיד לדמוניזציה של ציבור שלם.

לא רק החילונים חוטאים בזה כלפי החרדים. רוב מצביעי הימין, לא ישבו מעולם לשיחה על כוס קפה עם מצביעי שמאל; רוב אנשי ה’אליטה’ האשכנזית לא יצאו להכיר מקרוב את התרבות המזרחית; ולהרבה סטרייטים לא יצא להיפגש עם אנשי הקהילה הגאה.

זו אחת הסיבות שהשיח הציבורי הוא מתלהם וחסר רגישות. ההיכרות היחידה עם קהילות מסוימות היא רק באמצעות התקשורת, התקשורת מתוקף תפקידה מציגה רק את השוליים הפרובוקטיביים שבכל קבוצה, אנשי השוליים מפריחים לאוויר אמירות מתסיסות, האמירות יוצרות כותרות, הכותרות מכעיסות את הצד השני – וכך נוצר מעגל של שיח אלים, בוטה, וחסר פורפורציות.

•

בשבוע האחרון היינו עדים לשיח כזה: הכללות, הסתות, התנצלויות, התנערויות, מלחמות בין מחנות – וגרוע מכל: פוליטיקאים שמנצלים בציניות אסונות, כדי לצבור כוח אלקטוראלי.

ובתווך נמצא ציבור ענק ושפוי, שמסרב להיסחף במערבולת השנאה ומנסה לאטום את נפשו מלהכיל כמויות כאלה גדולות של הסתה.

מה שכואב במיוחד, זו השתלטות הקיצוניים על השיח הציבורי. כל מי שניסה להרגיע את הרוחות, זכה לקיתונות של בוז. כל מי שבדק אפשרות לייצר שיח – נדחק מהמיינסטרים.

הקיצוניים השתיקו את הקולות השפויים, לא מתוך חוסר הסכמה עם דעותיהם, אלא מתוך פחד לאבד את המומנטום התקשורתי. אז הם פירשו הבהרת עמדות – כהתנצלות, וקריאה להידברות – ככניעה.

אדם אמיתי, הבטוח בצדקת דרכו, לא חושש לשבת סביב שלחן ולדבר; מי שהשקפתו חזקה, לא נבהל מהקשבה להשקפת האחר.

המציאות הזו, שבה כל צד מתבצר בעמדתו ולא מוכן להקשיב לעמדות של הצד השני, לא מאפשרת לנו לבנות חברה מתוקנת. הידברות לא מובילה לוויתור על עקרונות, אלא להבנת האחר. ישיבה סביב שלחן אחד לא מביעה הכרה ותמיכה בפעולות של השני, אלא הבנה שגם אם אנחנו לא מסכימים זה עם זה – אנו עדיין יכולים להכיל זה את זה.

•

כאדם שמשתייך לציבור החרדי, הרגשתי תמיד שקיימת דמוניזציה והסתה נגד הציבור שלי.

הקהילה החרדית ספגה כמויות של שנאה בגלל הכללה והבלטה של מקרי קיצון בתקשורת, והתחושה שלי תמיד הייתה שלא מבינים אותנו, לא מכירים אותנו, ולא מדברים איתנו מספיק.

אבל פעם, ברגע של כנות שאלתי את עצמי: האם אני לא חוטא בבורות ובחוסר הבנה של ציבורים אחרים? האם אני מכיר מספיק את האנשים שעליהם אני חולק? האם התקשורת המגזרית שלי לא חוטאת לפעמים בדמוניזציה ובהכללה של קבוצות שלמות במדינת ישראל?

איך אני דורש שיכירו בי ובצרכים שלי, אם אני לא מוכן להכיר בצרכי האחר? איך אני מצפה שלא יכלילו אותי עם הקיצוניים, אם אני תמיד מכליל קבוצות אחרות? הרי זה מכעיס ששופטים אותי לפי סטיגמות, אז איך אני מרשה לעצמי לשפוט אחרים על פי דעה קדומה?

מאז, קיבלתי על עצמי ‘לא לדון את חבריי, עד שאגיע למקומם’.

הפכתי לחסיד של שיח, למעריץ של הידברות. התחלתי ללמוד אנשים, להאניש קבוצות, ולעמוד מקרוב אחר המורכבויות של הקהילות השונות.

נסעתי למפגשים, השתתפתי בפאנלים, וגם הגעתי להרצות בפני קהלים רבים על הגוונים השונים של החברה החרדית.

במפגשים אלה יצא לי להכיר את הפסיפס המיוחד שמרכיב את עם ישראל. הצלחתי ‘להאניש’ את הקבוצות שהכרתי דרך התקשורת, ויצרתי קשרים טובים עם אנשים שאמנם נראים שונה ממני, אבל חיים ממש כמוני.

•

אחי החרדים, הפסקנו לשרוד, התבססנו. אנו משתלבים יפה בחברה הישראלית והגיע הזמן לזנוח את טרימינולוגית המגננה וההצטדקות ולייצר שיח אמיתי.

אנחנו נמצאים בכל מקום: בצבא, באקדמיה, בפוליטיקה ובעסקים. רק מפגשים בין אנשים יכולים לנפץ את הסטריאוטיפים, רק הידברות אמיתית יכולה להשפיע ולשנות את התדמית.

אנחנו חרדים, אנחנו ישראלים, וכמו שאנחנו רוצים שיבינו אותנו, מוטלת עלינו האחריות להבין את כולם ולייצר שיח אמיתי עם כל רבדי החברה.

זה לא קשה, זה לא מפחיד. אם אנחנו מאמינים בצדקת דרכנו, אין לנו מה לפחד מההשפעה של האחרים. אם אנחנו בטוחים במעשינו, מפגשים כאלה יכולים לעשות רק טוב לנו ולסובבים אותנו. כי רק על ידי יצירת שיח והידברות נביא ליצירת חברה בריאה, מבינה ומתוקנת יותר.

תיפגשו, תדונו, תתווכחו, אל תסכימו, אבל תדברו.

כי אם לא תדברו, מישהו אחר ידבר במקומכם, וקרוב לוודאי שהוא יעשה זאת פחות טוב מכם.