עץ המעשים הטובים: זרעים של טוּב לב

הטלפון שצלצל בעקשנות זו הפעם השלישית, משך את תשומת ליבה של פנינה. הסירים המבעבעים שעל הגז ועוגת השוקולד שבתנור לא הטרידו את מנוחתה, כמו ההשגחה על שני הקטנים ששיחקו להם בחצר הבניין. היא לא אהבה לתת לילדים לרדת לבדם אל הגינה, אלא שרשימת המטלות המתארכת מנעה ממנה לרדת בעצמה עם הילדים והיא הסתפקה בהשגחה קפדנית מן החלון, היא בחשה במרק האפונה המבעבע וניגשה אל הטלפון.

“פנינה?” הקול שמעבר לקו היה מלא פליאה. “למה את לא עונה לטלפון?!” תהתה גברת שטאובר הרכזת האחראית על החוגים. “הרמת לי טלפון רק לפני עשר דקות, כדי לדחות את חוג הציור של מיכאל, הייתי בטוחה שאת בבית…”

“כן סליחה, הייתי עסוקה בהשגחה על הילדים” התנצלה פנינה. “אז זה הסתדר לבסוף? אפשר לבטל את החוג למחר?” האירוסין של ברכי ביטל את כל התוכניות הצפויות למחרת. “הכול בסדר פנינה, נקבע יום אחר בעזרת השם, שיהיה רק בשמחות!”

פנינה חזרה אל החלון מהורהרת, ההכנות הבלתי נגמרות הספיקו כבר להתיש אותה לחלוטין. היא רק תציץ מה קורה עם הילדים ותחזור אל המטבח. היא הביטה אל החצר, מיכאל בן החמש עמד בצדי החצר כשבידיו מעדר והוא שקוע בחפירה באדמה הרכה. מיכאל מעולם לא אהב להתלכלך וגם כתינוק לא אהב להשתתף בשחקי החול שבגינת המשחקים, כך שעבורה היה זה מחזה יוצא דופן. היא החליטה סופית לכבות את הגז, להוציא את העוגה מהתנור ולרדת למטה להיות עם הילדים, יהיו ההכנות ככל שיהיו, זו עדיין אינה סיבה לתת להם להיות לבד בחצר הבניין.

אמא, כסף לא גודל על העצים

“מיכאל מה אתה עושה?” התעניינה פנינה. “אתה הולך לשתול משהו באדמה?” ערמת החול הגבוהה הוכיחה על כוונותיו של בן החמש. “אימא, אני הולך לנטוע כאן עץ!” אמר כשהוא רציני, בידו הקפוצה החזיק את המעדר ועדר בגומת החול הרכה. “מה אתה הולך לנטוע כאן, עץ תפוחים?” שיחקה במשחק הניחושים האהוב, “אולי עץ מנגו?”

“לא, לא מנגו ולא תפוחים” ענה מיכאל. “אולי עץ של אגוזים?” ניסתה את כוחה. “אהה, עכשיו אני יודעת!” הכריזה בחיוך של ניצחון. “אתה הולך לנטוע כאן עץ של מסטיקים וממתקים!” מיכאל חייך לעברה ואמר: “לא אימא, גם לא ממתקים! הזרעים שאני הולך לשים כאן באדמה לא יצמיחו משהו שאפשר לאכול…”

“אתה לא הולך מתכוון לשתול כאן כסף, נכון?” שאלה רק כדי להיות בטוחה. “אימא, אני יודע שכסף לא גודל על העצים!” צחק מיכאל, הוא פשפש בכיסו והוציא משם את כף ידו הקמוצה, כשפשט אותה ראתה פנינה שלושה חרוזים קטנים בצורת לב בצבעי ירוק בהיר. “אני הולך לזרוע זרעים של טוּב לב” הוא גחן אל הגומה שנוצרה והכניס את החרוזים פנימה. “למה חרוזים של טוב לב” שאלה המומה במקצת מן התשובה הבלתי צפויה. מיכאל כיסה את ה’זרעים’ בערמת החול וסיפר: “רכבתי על האופניים בשביל של הכניסה לבניין, וראיתי את השכנה גברת רחל חוזרת מקניות כשבידיה שקיות כבדות. הצעתי לעזור לה והיא אמרה: ‘תודה חמוד, אני מסתדרת’ כשפתאום שקית אחת שהייתה לה ביד נקרעה וכל התפוזים התפזרו על השביל. התחלתי לאסוף את התפוזים והצעתי לה לשים את השקיות על האופניים שלי, כדי שלא יהיה לה כבד. וככה ליוויתי אותה לבית, עזרתי לה להכניס את כל השקיות למטבח והיא נתנה לי עוגיית תמרים. אמרתי לה שאני לא אוהב תמרים והיא אמרה לי: ‘אתה יודע חמוד, אני מתנצלת שאין לי ממתק עבורך’ ואז היא הביאה לי את החרוזים האלו ואמרה לי שמי שזורע זרעים של טוּב לב, קוטף פירות לנצח…”

“אז אתה יודע שזה חרוזים ולא זרעים…” אמרה פנינה. “אז למה זרעת את החרוזים באדמה?” הסיפור של מיכאל ריתק אותה, החכמה של הילד נתנה לה לפתע מבט שונה במקצת על העולם מסביב, הכול לפתע נראה לה קצת אחרת. “אני יודע אימא, זרעים של טוּב לב לא זורעים אותם באדמה, זורעים אותם בלב” השיב מיכאל. “נו אז למה באמת שמת אותם באדמה?!” חזרה על השאלה.

“כדי לא לאכזב את גברת רחל” הזדקף מיכאל וניער את שולי מכנסיו מרגבי האדמה. “תסתכלי אימא, היא מביטה עליי מהחלון”.

פירות של תקווה: רגע של מחשבה

פנינה הרגישה לפתע כיצד בעולם שמסביבה פוצח במחול. הכול נעלם מראשה, האושר הפנימי הציף את ליבה בגאווה אימהית. אבל היא הרגישה שהיא חייבת לברר עוד פרט, “רגע מיכאלי” קראה לעבר הזאטוט שטיפס כבר על אופניו. “אבל מתי יצמחו הפירות?!”

הוא הביט אחורנית, הסתכל במבט של ילד בוגר וענה: “אימא, העץ הזה הוא בסך הכול סמל למעשה טוב, אני לא יודע האם העץ הזה ייתן פירות פעם. אבל דבר אחד את יכולה להיות בטוחה, העץ הזה יעמוד לעולם….”

כעת, כאשר אנחנו נמצאים בתקופת ספירת העומר, אנו יכולים לשתול את הזרעים. עוד נקודה קטנה לטובה, יחס מתחשב, לימוד זכות. כשאנו שותלים את העץ של טוּב הלב עמוק בתוכנו, טעם הפירות שלו יישארו לנצח בלבבות האנשים.

בעולם האינטרסנטי שבו אנו נמצאים, הדיבורים והחיים שסביב הפוליטיקה, העסקים, המשפחה, החברה, האני האמיתי שלנו לא נותן לנו רגע אחד פנוי למחשבה.

אז הנה, כעת יש לכם את האפשרות. לא ביקשנו לגדל את הזקן (שכבר על הפנים) ולקנות שטריימל, או לעשות ווידוי פעמיים ביום. בסך הכול, רגע אחד של מחשבה. במה אני יכול לעשות יותר למען האחר, רק לטעת פירות של תקווה. של עזרה, של רצון טוב למען האחרים.

הטעם של העזרה והמחשבה שלכם, יישאר להם בלב לנצח.