עושים שiק • ואז הוא יצא מהמרפסת וצעק: “שבת היום, שבת היום…”

והָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה… ערב פרשת עקב, אני עסוק עד למעלה מעל הראש בעיסוקיי. מקבל הודעה בוואטס-אפ החברתי. “שמעת? דודי שוומנפלד, שדרן הרדיו בקול ברמה, כתב עליך”. עלי? שאלתי. “כן, כנס, תקרא את הסטטוס שלו בפייסבוק”. נכנסתי. הוא כתב שהוא נמצא כעת בשוק מחנה יהודה, אחרי שכל שבוע הוא רואה את התמונות מהשוק שאני מצלם ובא לראות הכצעקתה. ואכן, הוא מאשר, אין חוויה כזו.

הרגשתי צורך לצאת לשוק, למרות שכבר היה ממש ממש מאוחר. אמנם אין על אווירת השוק, אבל מי יודע אם יישאר מה לצלם.

נשאר? את התוצאה תשפטו אתם.

קראתם עד כמה אני ממהר לשוק, לחוץ להגיע לפני שאמצא את עצמי שם לבד? והנה פקק. חוק מרפי עובד לרעתי. אז מה עושים כשתוקעים בפקק? מצלמים. ומה אני רואה בתמונה? חלות בבאגז’. בטח נוסעים לעשות שבת של כיף. שיהיה להם בהצלחה, איחלתי. והנה הפקק השתחרר.

הוא עומד ומצלם בשוק. בחור שקט, אפילו את שמו איני יודע, אבל יש לו אינסטגרם (בטח אחד הקוראים יוכל לעדכן את שם החשבון). אני עוקב אחריו, יש לו שם עבודות מדהימות. הוא עסוק בלצלם עד שידידיה חסון, שעמד לידו, מפנה את תשומת לבו לכך שאני מצלם אותו. הוא לא ויתר, התעקש, רדף אחרי, והנציח אותי בשוק מדבר עם העיתונאי משה גאלנץ. תודה על התמונה.

לא הם לא נגנו קרליבך, אלא מוזיקה רעננה, מקפיצה ושובת לב, בקצב צעיר ומהיר, שיר אחרי שיר, להנאתם. הגעתי בדיוק בדקות האחרונות. כי אחרי התמונה הם התרוממו, אמרו אחד לשני “כבר כמעט שבת” – והתפזרו לדרכם.

בחולצה כחולה ובוהקת למרחק, ראיתי אותו מתווכח בטלפון, לא מקשיב להוויית השוק, עסוק כולו, כפי שזה נשמע בארגון אירוע. אני מצלם אותו, הוא מבחין בי. נטע כץ, מה אתה עושה כאן בירושלים? אני שואל. “באנו לשבת גיבוש, לקורס מפקדים חרדים בצבא. שש..ששש…, אני אומר לו.  אל תגיד בקול שלא יצעקו לך חרד”ק. הוא צוחק ואומר: “אני לא מפחד, זה דווקא יהיה מעניין”.

“תעשו מקום, אני ממהר לשבת, נגמרה העיסה אפשר ללכת הביתה”, וככה בפזמון הוא חוזר על המילים, פעם אחר פעם, ומפלס לעצמו דרך הביתה, לקראת שבת.

צלמתי אותו בכלל עם הפרחים ביד. הוא הסתובב, שאלתי: למה שני זרי פרחים? הוא אמר: “עד שאתה שואל על הפרחים, תשאל למה שני אייס קפה?” עד שקלטתי את אוסף האייס קפה ששניהם מחזיקים בידיים. ומה התשובה? “תצלם תצלם, אולי יגידו לך”.

באותו צעד,  באותה זווית הליכה, אפילו ציציותיהם התבדרו ברוח בקצב אחיד עם פאותיהם.  התמונה הייתה מדהימה. היה נראה כי השוק עוצר מלכת. ואז שניהם אמרו לי כאחד: “שבת שלום. אנחנו לא תאומים”.

בצד, ילדה קטנה רק שמרה לאבא על הבירה, בזמן שהוא החזיק את הילד. היא ידעה שאסור לשתות וכל הזמן החזיקה את הבקבוק באוויר, כדי שיקחו אותו ממנה. ככה זה שבאים עם חינוך טוב מהבית.

רגע, זה לא הג’ינג’י מהאתרים? אומר לי מישהו שנעמדתי לשוחח איתו. הסתובבתי, ותיעדתי תמונה אחת ויחידה כשהוא בלי סגריה ביד. אלי שלזינגר בסיור שוק, דקות לסגירה, מחפש גרעינים לשבת.

ביציאה מהשוק הפתוח, הבר הקטן של חיים ויזל סגור. אבל מה שמשך אותי יותר מכל היה המגן דוד שבלט בגאון מעל קשתות החלונות. אחר כך גיליתי שלכל אורך הרחוב בשכונה, אותה בנה מונטיפיורי, יש חלונות כאלה.

באחת מסמטאות השוק, בבר צדדי ליד בית הכנסת של השוק הנקרא ‘בית זבול’, ישבו שניים, אחד חרדי השני חילוני, ושוחחו שיחת קירוב לאביהם שבשמים. דווקא על רקע ההסתה בשבוע החולף נגד המגזר החרדי, התמונה הזו הייתה מושלמת לסיום השבוע העכור הזה.

ילדי קייטנת ‘חיילי משיח’ לא נחים לרגע. הילד, שהגיע לשוק כי ביום שיש יש חופש, עזר בבאסטה למכור את החסות הכי יפות לכבוד שבת.

לא רחוק מחייל המשיח הזעיר, ניצב לו עוד חייל בצבאות ה’, מביט במתעטר בתפילין שאביו הניח לו. התמונה הזו גם הייתה חייבת הנצחה, רק בגלל מבט הילד.

מרחוק, הוא עם אוזניית בלוטוס, יצא לסיור שוק, מוקף בצוות הבנות המשפחתי – רעייתו ובנותיו המקיפות אותו מכל עבר. הוא היה שקוע בטלפון, לא שם לב לתמונות, עד שהפנו את תשומת לבו. והוא מיד, בלי להתבלבל, הניף את ידו לשלום כאילו היה נשיא ארצות הברית, והמשיך בדרכו מוקף בפמלייתו.

חיילי צבא ה’ נכנסו ביום שישי האחרון לשוק על מנת לכבש כל פינה. ככה הם תפסו את אביו של יקיר בצלאל הקטן. יקיר נעמד מהצד, נרגש, הביט במחזה המופלא בעיניים קרועות לרווחה.

במרפסת הצופה אל השוק, כשכל רצפתה מלאה בקבוקי בירה ריקים, הוא יצא והחל לצעוק לעבר ההולכים: “שבת היום, שבת היום, שבת היום”, ומהבאסטה היחידה שהייתה פתוחה מולו ענו לו: “אנחנו סוגרים, סוגרים, זהו סגרנו, שבת היום”.

ואז, רבע שעה לפני הצפירה, הם ירדו לשוק מהבית שמעל השוק, עם תופים ביד אחת ובשנייה כיסאות נמוכים, ושניהם, מחייכים וצוחקים, החלו לנגן לכבוד שבת. קבלת שבת ספונטנית עם עוברי אורח, שלושה כלבים, איש עם תוכי על הכתף, וכולם ביחד שרו את “לכה דודי” בניגון מסורתי.

וכשהסתיימה קבלת השבת המאולתרת, מיהרו האח והאחות לביתם, כשהוא דוחק בה להחיש את צעדיה, למהר. כי השניים התעכבו יותר מדי כצופים מהצד, ליד הקבלת שבת השונה והמיוחדת הזו.

השוק כבר ממש מתרוקן, אני עולה לחבר שמתגורר מעל השוק לעזור לו עם חפציו, להקפיץ אותו לדירת חברים. מלמעלה אני רואה את המחזה הזה, של הממהרים עם הסידור הפתוח, לבושים בגדי שבת, שלוות השבת על פניהם, צועדים אל בית הכנסת כשהם שרים בקול את שיר השירים אשר לשלמה.

השמש כבר גולשת מראשי האילנות, ומשפחה ממהרת כולה לעבר הכותל בצעידה ארוכה. “גיט צ’עבאס”, הם מאחלים לי, ומבקשים שאשלח להם את התמונה. לא התחייבתי.

בקצה רחוב הנביאים אב ובנו עוצרים מונית. הם מאד ממהרים לפני שבת להגיע ליעד. כל רחוב קינג ג’ורג מלא רק במוניות של דקות לפני שבת. הם עולים והמונית פותחת בנסיעה מהירה. גם אני ממשיך לדרכי.

אני מגיע עם הרכב למרכז העיר, מול בית כנסת הגדול. היונים נרגעות ממעופן. כיפת בית הכנסת מתעטרת בצבעים מיוחדים הקיימים רק בשבת של ירושלים. עוד כמה דקות שבת. גם ברכב משתררת דממה אופיינית לשבת.

ורחוק מהיכן שאני מתגורר, כל עם ישראל, כל אחד ואחד בדרכו לבית הכנסת. אווירת שבת על הפנים. הם מדברים בניחותא, צועדים לבית הכנסת. בואי בואי, שבת המלכה.

אני ממש מגיע ליעד בככר פריז. מוריד את האנשים שאיתי, ושניה לפני שאני כבר מסיים את המדור, אני רואה אותו מחזיק את השטריימל ביד. הוא לא רגיל לאוויר ולחום הישראלי, ומסתובב עם מגבת צחורה בידו, מנגב את הזיעה, כדי שיגיע לבית הכנסת רגוע ורענן.

שבת שלום.