בקרוב, כך זעקו כותרות העיתונים, ירושלים תבער, עם פתיחת מתחם קולנוע חדיש בשבת.
אירוע הפתיחה, כמו גם המודעות, מהוות הזדמנות מצוינת לבחון את דעתנו על שמירת השבת במרחב הציבורי.
כיהודים מאמינים, אנו רואים בכל חילול שבת יריקה בפני בורא עולם והתורה רחמנא ליצלן.
כציבור אנו מעוניינים ‘להנחיל אוהביו יש’… אנו מאמינים, כי לא ישראל שומרים על השבת, אלא השבת שומרת על ישראל, וכל פרצה בחומת השבת מדרדרת אותנו אל פתחי התהום.
האם אנו יכולים להשלים עם חילול שבת שלא בשכנותינו? ומה הן גבולות השכונה שלנו? מה אנו מחויבים לעשות כדי לחזק את שמירת השבת?
כיליד העיר פתח תקווה גדלתי על הפגנות השבת, שבראשם עמד רב העיר הרב סלומון זצ”ל. זוכר אני היטב כילד את זעקתו: “עם מקדשי שביעי” – עם שאיננו מקדש את היום השביעי, אין לו זכות כעם על ארץ ישראל…
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל על פי תורת ישראל. כל זכותנו המוסרית בישיבה בארץ היא מכח התורה. כשאיננו משמרים את התורה וחוקיה כיצד נעמוד ונדרוש את זכותנו על הארץ?
חובת המחאה אם כן, ברורה ומחייבת כל יהודי.
אכן, דרך המחאה היא נושא בפני עצמו.
יש הרואים במחאה אקטביסטית דרך, ויש המסתפקים במחאה פסיבית.
אני סבור, כי קודם למחאה יש להתעורר בנושא ערבות הדדית, והבנה כי כעם אחד אנו נידונים, ומחאת השבת תפקידה לקרב לשמירת שבת ומצוות.
כשם שמצווה לומר דבר במקום שנשמע, כך אסור לומר דבר במקום שאינו נשמע. יש לכל אחד מאיתנו תפקיד במחאה זו – להביא את דבר ה’ לכל פינה בלב העם, ולהפיץ את אור יקרות השבת. להתעורר ולעורר כי אנו דואגים לעתיד העם וישיבתו בארץ.
אבל מוכרחים אנו להפריד מניעים שאינם טהורים.
דרך המחאה אם כן, צריכה להיות כזו המכבדת את שומרי השבת ולא חלילה כזו הגורמת רק לביזוים.