מדוע ביתד נאמן תקעו לחיים ולדר אצבע בעין ומי ישלם את המחיר?

1.

אהבתי וגם התחברתי לטורו של  חיים ולדר ‘אות חיים’ בעיתון יתד נאמן.

הוא אכן צודק. מה שמייחד את העיתון, על פני כלי תקשורת אחרים, שהוא לא מפרסם את מה שלא צריך לפרסם. “יתד נאמן אינו עוסק באלימות ובפשע ובדברים שאינם ראויים. נקודה”, כפי שמסכם ולדר.

מאחר והוא לא פירט מהו הנושא (לא קיבל את אישור המבקר) אוכל לנחש שהוא מתכוון לרצח שביצע ישי שליסל.

בעוד שבעיתונות החילונית “המרדף הוא ‘מה שמעניין’ בלי שום התחשבות ודאגה לעיצוב הדור הצעיר ובוודאי שלא לעיצוב דעת הקהל”, כותב ולדר, “העיתונאים יישאו בגאון את נושא ‘זכויות הילד’ אך כאשר יגלו משהו רע על מישהו, הם יפרסמו את שמו ואת שם משפחתו ותמונתו, על אף שהם יודעים היטב שילדיו יתביישו וחייהם יהרסו עד עולם. זה בכלל לא אכפת להם”.

לכן, אני בהחלט מבינה את ולדר, שכתב: “אחד הדברים שממלאים אותי גאווה עצומה על היותי כותב בעיתון הזה הוא לאו דווקא על הדברים הרשומים בו, אלא גם על הדברים שלא רשומים בו”.

“30 שנה קיים ‘יתד נאמן'”, משמע שהוא גאה על כל אותם שנים.

שאלתי: ומה באשר לתקופות בהן יתד ‘פישל’, בלשון המעטה, עסק בלגמד רבנים גדולי עולם, הצליף במאמרים אישיים בתלמידי חכמים רמי מעלה?

הרי אין זה סוד כי רק לפני שלוש שנים חל בעיתון מהפך. האם גם עד אז הכותב גאה על כתיבתו בעיתון?

אני, במקומו, הייתי מתרכזת בשלושת השנים האחרונות, ולא כוללת בנשימה אחת את כל 30 השנים.

2.

כדי להציג בטורו כיצד ‘יתד נאמן’ מטפל בנושאים רגישים, מספר ולדר על ידיעה בעיתון שדיווחה כי תינוק נהרג “מפגיעת מכשיר חשמלי”.

“כל אחד מבין שהתינוק הנ”ל לא נהרג ממכשיר ‘אם.פי.3’ שנפל עליו”, כותב ולדר בגאווה, “אבל ‘יתד נאמן’ לא מזכיר את המכשיר ההוא, הכבד. הוא ידווח על מות התינוק, ועם זאת הוא לא יקריב את עקרונותיו, על פיהם אין נוקבים בשמו של אותו מכשיר”.

מרשים. ללא ספק. ביתד נאמן לא מזכירים את המילה טלוויזיה, “כפי שאין נוקבים בשמה של החיה הקרויה ‘דבר אחר'”.

מה שלא ברור הוא, מי במערכת העיתון החליט לתקוע לולדר אצבע בעין.

לא פחות.

שכן, בטור ‘די לחכימא’, אותו כותב צ’ שפיגלמן, ומתפרסם מידי שבוע לצד טורו של ולדר, נכתב השבוע כך: “ההטבה המרכזית במסגרת ‘שלישי בשלייקס’ הייתה הנחה משמעותית במחיר כרטיס לסרט במבחר בתי קולנוע.. עכשיו אני מבין פתאום מדוע אלפי זקנים נראו מדדים לעבר הקופות”.

ובטור הזה, שבו מופיעות מילים שאסור-להזכיר-את-שמם, מתפרסם גם איור, המציג במדויק (כך טוען מי שראה אולם קולנוע מבפנים) את המתרחש באולם ההקרנה, כולל הפופקורן והשתייה.

היות ואנו לא חושדים שיתד נאמן מפלה בין “טלוויזיה” ל”סרט בבית קולנוע”, ומכיוון שלבטח תקום סערה במערכת על המחדל – לא נותר לנו אלא להציע לבעל הטור ולמאייר (או למי שאישר אותם) “סדנה לניסוח צוואה בהנחיית סופר ידוע”…

3. 

גם השבוע מפתיע לגלות עד כמה המקורות של עיתונאים בתקשורת הכללית זהים לאלו של עיתונאים חרדים.

שימו לב:

לילך ויסמן, טור פוליטי בגלובס, יום חמישי:

“חדר ישיבות הממשלה הרועש, שהיה גדוש בשרים שהגיעו לדון אתמול בתקציבי משרדיהם, התרוקן אט אט בצהריים מיושביו. בהתגנבות יחידים זלגו בזה אחר זה שרי הממשלה הגוועים מרעב אל עבר המזנון.

הצבא, כידוע, צועד על קיבתו, ואיך אפשר לדון במספרים, תקציבים והסדרים כשהבטן מקרקרת? באורח פלא, המזנון שממוקם במכולה מיושנת בחצר משרד ראש הממשלה, היה סגור.

“לשרים המורעבים שחזרו פנימה המתין שולחן עמוס בכל דבר שנראה למישהו במשרד ראש הממשלה, הלא הוא גם שר הבריאות, הגיוני לטגן בשמן עמוק. מפסטלים ועד סיגרים, מקובות ועד קבבים. התקציב הוא של 2015, הבופה נראה היה כאילו הוטס היישר מאולמי בונבון של שנות ה-80.

“יש מי שבטוח שמדובר במהלך מתוזמן ומתוכנן של משרד ראש הממשלה ואנשי האוצר, שידעו שאחרי ההתנפלות רבתי על שומן הטראנס אפשר יהיה לסגור עניין עם כולם. כשכל השרים תפסו את הבטן אחרי הבליסה, הגיעו אנשי האוצר ותקתקו עניינים”.

מ.כרמלי, טור פוליטי המודיע, יום שישי:

“חדר ישיבות הממשלה רעש וגעש ביום רביעי עד יום חמישי לפנו בוקר. שרי הממשלה כולם הגיעו לדון בתקציבי משרדיהם לדיון ארוך, מייגע וממושך. לא מעט כיבוד הונח הפעם על השולחן. השרים כמו הצבא צועדים על קיבתם. כשהם שבעים, הם גם עייפים. ככה קל יותר לסגור איתם עניינים”.

לילך ויסמן גלובס:

“אולי לזה התכוון נתניהו כשנפנף בתחילת השבוע בניסיונו הרב בהעברת תקציבים. הוא אמנם התבלבל בספירה וטען שהעביר למעלה מתריסר תקציבים עד היום – דבר מדאיג בפני עצמו כשמדובר בתקציב המדינה ועדיף שמי שעוסק בו דווקא ידע לספור – אבל אין ספק שגם שמונת התקציבים שהעביר כשר אוצר וכראש ממשלה לימדו אותו שעל בטן מלאה לאף שר אין כוח להתווכח”.

מ’ כרמלי המודיע:

“אפילו נתניהו עצמו התבלבל כאשר הסביר לשריו כי יש לו ניסיון רב בהעברת תקציבים. לטענתו תריסר במספר. היה עדיף שמי שעוסק בהעברת תקציבים יידע לספור – אבל אין ספק שגם שמונת התקציבים שהעביר כשר אוצר וכראש ממשלה לימדו אותו שלאחר ארוחה דשנה לאף שר אין כוח להתווכח”.

לילך ויסמן גלובס:

“אפילו הקרב המסורתי בין משרד הביטחון לאוצר לא תפס הפעם כותרות. מתבונן מהצד היה יכול לחשוב שבוגי יעלון מחוץ למשחק. את המהומה בעניין סיפקה כבר לפני שבועיים מהומת דוח לוקר. מאז בוגי יעלון התפוגג והתאדה. רק הימנעותו בהצבעה הסופית על התקציב בממשלה אמש הזכירה שהוא קיים”.

מ’ כרמלי המודיע:

“אפילו הקרב המסורתי בין משרד הבטחון לאוצר לא תפס הפעם כותרות. אולי בגלל דו”ח ועדת לוקר שהיה בכותרות לפני כמה שבועות. המתבונן מהצד היה יכול לחשוב שיעלון (היחידי שנמנע בהצבעה) הוא בכלל מחוץ לעניינים”.

לילך ויסמן גלובס:

“בישיבת שרי הליכוד האחרונה לפני אישור התקציב, התפתח דיון ביוזמתו של חיים כץ שטען שהליכוד חייב לזקוף לזכותו הישגים בתקציב. כץ הזכיר לשרים איך בקדנציה הקודמת הם נרדמו בשמירה, הליכוד חטף על הראש, לפיד קטף את כל התקציבים והקרדיטים, ובסוף התקציב בכלל לא עבר. לא ייתכן, מחה כץ, שלכל המפלגות יש הישגים ורק לליכוד אין. הרי הליכוד קיבל 30 מנדטים בדיוק מהאוכלוסיות שאליהן פונות כולנו וש”ס”.

מ’ כרמלי המודיע:

“בישיבת שרי הליכוד האחרונה לפני אישור התקציב התפתח דיון ביוזמתו של חיים כץ, שטען שהליכוד חייב לרשום על שמו הישגים בתקציב. כץ הזכיר לשרים איך בקדנציה הקודמת הם נרדמו בשמירה, הליכוד חטף על הראש, לפיד קטף את כל התקציבים והקרדיטים, ובסוף התקציב בכלל לא עבר. לא יתכן, מחה כץ, שלכל המפלגות יש הישגים ורק לליכוד אין. הרי הליכוד קיבל 30 מנדטים בדיוק מהאוכלוסיות שאליהן פונות כולנו וש”ס”.

ונסתפק בזה.

4.

לא ברור מה הוביל את קלמן מילר מבקהילה לקיים ראיון עם ח”כ יואב בן צור, יו”ר סיעת ש”ס, ביום שבו סיימה מליאת הכנסת את עבודתה, ביום רביעי לפני כעשרה ימים.

אבל אם כבר נערך ראיון, שימו לב לנקודות המעניינות:

• מילר מנסה לשאול מדוע התנגדה ש”ס לאפשר לשלושה שרים להתפטר על פי החוק הנורווגי. מה לכם להתערב במה שיקרה בליכוד?

“אתה צודק”, משיב לו בן צור. “לא התנגדנו שיתפטרו שלושה שרים מהליכוד, אבל כן התנגדנו שמהליכוד יתפטרו שלושה ומיתר הסיעות רק אחד. והליכוד לא הסכים לזה”.

אילו אני המראיין, הייתי שואלת: לש”ס אין בכלל שלושה שרים, מה הבעיה להסכים שהחוק יחול על שלושה? – אבל בן צור, שנשאל שוב: מה אכפת לך מה יעשה הליכוד? השיב את התשובה הבאה: “ככה הוחלט אצלנו בסיעה”.

על התשובה הזו, אגב, אין מה להמשיך ולשאול. ככה הוחלט אצלם, בסיעה. על דעת המקום, ועל דעת הקהל.

 המראיין, אגב, מציין לעצמו, בכתבה, ולעיני הקוראים: “ברור שהוא מסתיר דבר או שניים”.

אפשר פירוט?

5.

אחרי שקראתי לפני מספר שבועות בטורו של יוסי אליטוב במשפחה על ענוותנותו הרבה של סגן שר החינוך, מאיר פרוש, וכיצד הוא מתרחק מאור הזרקורים ומעיתונאים (מלבד הראיון עם אליטוב, כמובן, שהיה חריג בנוף, אליבא דהכותב), התפלאתי השבוע למצוא את פרוש מככב בידיעה שכולה הסבר על חוק הגיוס המתרקם והולך.

בידיעה מסביר יעקב ריבלין מבקהילה, כי השבוע תוקם ועדה מיוחדת לחוק הגיוס המתוקן, והוא אף מפרט את העקרונות שיעמדו בבסיסה: לא לסנקציות פליליות ללומדי תורה, סנקציות כלכליות אולי כן. לא סגור.

מאוד התפלאתי למצוא בראש הידיעה, שעסקה כאמור בנושא טכני של תיקון החוק, תיקון שהוא פרי הסכם קואליציוני מגובש של כל סיעת ‘יהדות התורה’ – דווקא קרדיט לפרוש, שהתייצב ביום רביעי במשרד הביטחון בקריה התל אביבית.

לדברי הכותב, הוא התייצב ביום רביעי, לאחר אישור החוק הנורווגי. נתקן בזאת כי החוק הנורבגי אושר או ליום חמישי, כך שהפגישה האמורה התקיימה למחרת, יום חמישי. אבל לא זה העניין.

“אלמלא הנושא אליו נדרש יתכן והוא היה דוחה את הפגישה לימים עייפים פחות, אבל כשמדובר בחוק הגיוס המתוקן, כל השעות כשרות ובלבד שהעגלה תצא סוף סוף לדרך”.

חלילה לחשוד שמאיר פרוש הוא שהדליף אודות הפגישה, כדי לזכות בקרדיט, שהרי נאמר החושד בכשרים וכו’. מה גם שכבר העיד עליו אליטוב שהוא בורח מאור הזרקורים ומפני הכותרות.

כיוון שכך, למה באמת נזקק כותב הטור לפתיח בדמות אזכור פגישתו של פרוש, בה בעת שכל חברי הכנסת החרדיים נפגשים מעת לעת עם שר הבטחון בוגי יעלון באותו נושא?

נו, בטח בתמימות, רצה לפתוח את הטור עם סיפור מרתק.

6.

בתואר כתבת השטח הטובה של השבוע ניתן להכתיר את זו של אהרן גרנות ממשפחה – הבחורים פשטו עם שחר.

אז זה לא בסדר שכתב עיתון חרדי “אסף טרמפיסטים ישיבתיים בדרך לצפון החרדי הכבוש”, אחרי הכל, יש איסור מפורש בנושא מהגראמ”מ שך זצ”ל, אבל הכתבה עצמה – מרתקת.

יחד עם הצלם ינון פוקס פגשו השניים בחורי ישיבות “משתכשכים במים” בנחל פרת, בנחל המעיינות שליד בית שאן, נסעו אל פארק הקיבוצים, וגם אל הטיילת הטבריינית “שהספנים שבה מנסים ללמוד יידיש ללא הצלחה”.

כותרת המשנה – מסע גרנות בארץ בין הזמנים – גם היא מוצלחת.

הרב דוד שטינברגר, מלמד מהר נוף, הגיע אל נחל הקיבוצים עם ילדיו מעפולה.

“הייתי מגיע לכאן גם כבחור ישיבה”, הוא מספר. ליד אחד השולחנות הפרוסים בנחל הם פגשו את יעקב כהן, כשלצידו אביתר ויוסף, שניהם מישיבת עפולה. “אם חשבתם שפסו טרמפיסטים מן העולם, אל תופתעו, הם הגיעו לכאן בטרמפים… ‘לבחורי ישיבה אין הרבה כסף אז מנסים לחסוך'”, הם אומרים.

ואם אמרו – שבועון חרדי חייב לצטט משפט שכזה, המעודד נסיעה בטרמפים?

לתשומת לב העורך: יש משפטים ששווה להשמיט.

7.

שתי כתבות הלל מצא השבוע אריה דרעי, הנופש עם ילדיו ונכדיו בצפון, בעיתונות סוף השבוע.

האחת, איך לא, בביטאון ‘יום ליום’ (איננו אחראים על תכניו, אמר לפני מספר שבועות, אז אמר); השניה, כמה לא מפתיע – ב’משפחה’, שם הקדיש לו שמעון בריטקוף כתבה שכולה מחיאות כפיים.

נתחיל בראשונה.

חיים טריקי מעלה זיכרונות מלפני 13 שנה, יום שחרורו של אריה דרעי מכלא מעשיהו. התיאור ממש מרתק. “היה זה בדיוק לפני 13 שנה. בערב תשעה באב, פנה אלי ר’ יהודה אזרד, מייסד מאהלי ‘שאגת אריה’… הוא הכריז על קיום עצרת תמיכה והודיה לרגל שחרורו של הרב אריה דרעי בתוך 680 ימי מאסר ובקשני ליטול פיקוד על מערך ההסעות…

“יהודה אזרד יחד עם יוסף חיים כלף ועמם עוזי כהן ודני אליהו… זו היתה נוסטלגיה ופסיפס של מסורת ורגש גם יחד.

“הצטרפנו לאוטובוסים והסעות נוספות…וכלף חיבר את ערוצי הקודש ‘קול האמת’, ‘קול הנשמה’, ‘קול החסד’, ‘ערוץ 10’ ועוד, עם אנשי השטח על מנת לקבל דיווחים חיים”.

דרעי עצמו נשא נאום. “אני יוצא מכאן מחויך, מפויס… לא מלא נקם… יש לי אמנם החלטה נחושה להמשיך להילחם בכל כוחי עד שתצא צדקתי לאור… אין לי טינה על איש… אם מרן החליט את מה שהחליט אני מקבל את זה בלב שלם… יש אחרים שהציקו לי והציקו לי מאד ואני משתדל כל יום לעבוד על עצמי כל לילה לפני השינה למחול, כמה שאני יכול”.

“דבריו לוו בתשואות רמות, והחגיגות נמשכו אל תוך הלילה. לכולם היה ברור שהוא עוד ישוב”.

השבוע, הוא שב – ובגדול.

קראו במשפחה:

“גם לפי מדד הדרעי-מטר, ההתלהבות הייתה חריגה לגמרי. 700 בחורים, רובם המוחלט נכדים ונינים לילידי גליציה פולין וגלילותיה, קיבלו את הפוליטיקאי ממכנס בהתלהבות שלא מוכרת גם במעוזים ש”סיים ותיקים. זר שנקלע למקום יכול היה להשתכנע שבקצרין ייסדנו את ישיבת שאגת אריה.

“דרעי התקשה להסתיר את החיוך הרחב כשהקהל צרח בקול גדול את השיר החביב עליו: “רבינו שאג בקול גדול אין כמו אריה בעולם… כשבמשך השנים הוא דיבר על המהפכה שצריכה לחזור – נראה שהוא התכוון בדיוק לזה”.

טוב, רק נזכיר שדרעי הוזמן השנה למקום אחרי שמשרדו, הנגב והגליל, תרם בעין יפה למען האירוע. ובכל זאת, מעניין לאחוז ביד שני עיתונים ולהתרגש בסוף שבוע זה מהמהפכה שהחלה עם שחרורו מהכלא, והמשיכה במלוא עוזה השבוע ב…קצרין.

עם שני עיתונאים-דוברים שכאלו, מי צריך דוברים במשרדים?