יש כזה דבר: השפעת המשפט הישראלי על משפטי הממון שבתורה

הדי הקביעה של “המוציא מחבירו עליו הראייה – למה לי קרא סברא הוא” מהווים מקור לקבלת חוקיה של מדינת ישראל גם בהלכה • דוגמאות? חוק הגנת הדייר, חוק המקרקעין, חברות בעירבון מוגבל ועד

השפעה מול כפיפות מכוח סמכות מחוקק

מאמר זה יסוב, על השפעתם של חוקים בכלל וחוקי מדינת ישראל בפרט על משפטי הממון שבתורה, כאשר ההנחה היא כי אין ההשפעה תוצאה של סמכות המחוקק, אלא מפאת קביעת מנהגים שבממון.

דהיינו, ידועות הטענות לפיה יש מקום לקלוט חוקים מחוקי מדינת ישראל בהלכה כתוצאה מדוקטרינות כמו דינא דמלכותא דינא, משפטי המלך או תקנות שבעה טובי העיר, אך לא בכך נעסוק שכן הנושא אינו מוסכם ומהווה סלע מחלוקת בין הזרמים השונים בציבור הדתי והחרדי. הואיל ואנו נצמצם את הדיון למשפטי ממון בלבד, מספיק לנו מנגנון מנהג שבממון אשר בעיקרה עומד בסיס ההסכמה בין אנשים בעת התקשרותם בפעולה משפטית.

לא נגזים אם נאמר, כי הנפח הדומיננטי של ההלכות בשולחן ערוך “חושן משפט”, אין מקורו בחמשה חומשי תורה, שכן פרט להלכות שומרים, ארבע אבות נזיקין [שרובם ממילא לא נוהגים היום], עדות [שכבר לא נוהגת בכלל], ונחלות ועד כמה הלכות פרטיות הכל הוא תוצאה של סברא ומנהג. בנדון המוציא מחבירו עליו הראיה, המהווה הבסיס עליו נשען כל הלכות הממון, קובע התלמוד “למה לי קרא סברא הוא”! והדי קביעה זו נשמעים ברקע מאמר זה. לפיכך הנדון יהיה, כי הסברא היוצרת את מנהגי הממון מהווה מקור חשוב ליצירת ההלכה היהודית במשפטי ממון, ולמה יגרע חוקי מדינת ישראל אשר נוהגים על פיהם מיתר מנהגי הממון?

להלן נדון בכמה דוגמאות המייצגות סוגי השפעה של חוקים, ודוקא אצל הפוסקים אשר אינם נחשדים על מתן תוקף לחוק המדינה בגין סמכות המחוקק.

חוק הגנת הדייר^[1]

חריג לחופש החוזים מגביל עילות פינוי, סכום שכר דירה מטעמים סוציאליסטיים ועל מנת לפתור את מצוקת הדיור שהיה קיים ב-25 שנים הראשונות של המדינה.

הרב מאיר אריק בשו”ת אמרי יושר ח”ב סי’ קנ”ב ב’ [בעקבות תקנות בפולין אחר מלחמה”ע 1] כותב כדלהלן:

דבכהאי גוונא דהוא לתקנת בני המדינה, הוי ספיקא דדינא, אם שייך בזה דינא דמלכותא דינא, ובנהמ”ש ס”ל להלכה דבספד”ד השוכר נקרא מוחזק, ובנד”ד הדבר בקרקע ולתקנת בני המדינה כולה, דלדעת רוב הפוסקים דד”מ דינא, ואפשר גם הש”ך מודה בקרקע, כיון דהקרקעות שלהם, אף שאינו נוגע למסים, ע”כ אין להוציא מיד המוחזק.

רואים במפורש כי הרב מאיר אריק מסתמך על דינא דמלכותא נוכח היות החוק נחקק בפולין, ומקים הלכה התואמת לחוקי הגנת הדייר. וראו עוד שו”ת מנחת יצחק ח”ב פ”ו. ובשו”ת אגרות משה חלק חו”מ א’ סימן עב:

אבל לע”ד בעובדא זו דעשו מדינא דמלכותא שהמשכיר אינו יכול להוציא את השוכר אף אחר שכלתה זמנו כל זמן שרוצה לדור שם… אבל באם יהיה עוד קיים דין המלכות הוי השכירות כהתנו שיהיה הזמן כפי דין המלכות שכל זמן שירצה השוכר לדור שם ידור. וא”כ הוא גם מדין התורה ממילא כבתוך הזמן. והגע עצמך דהא ברור ופשוט שכל אלו הדינים התלויין במנהג המדינה כגון בב”מ דף פ”ג מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן ומקום שנהגו לזון יזון לספק במתיקה יספק וכגון בדף ק”ג [בב”מ] במקבל שדה מחברו מקום שנהגו לקצור יקצור לעקור יעקור לחרוש אחריו יחרוש וכדומה א”צ שיעשה המנהג ע”פ חכמי תורה וגם אף לא ע”פ יהודים דוקא דאף שהנהיגו זה הנכרים כגון שהם רוב תושבי העיר נמי הוא מדין התורה בסתמא כפי המנהג דאדעתא דמנהג העיר נחשב כהתנו בסתמא.

הרב יוסף אליהו הענקין תשובות איברא צו(1) סק”ט, צו(2) סק”ט, הכריע כמו הרב מאיר אריק, והרב יעקב ישעיה בלויא פתחי חושן ח”ג הלכות שכירות פרק ד’ סעיף ג’:

ובזמננו בא”י נהוג ענין זכות הגנת הדייר, ומכיון שהוא מנהג המדינה אזלינן לפי הכללים של חוק הגנת הדייר. וכל בתי הדין נוהגין כן, ואע”פ שלפעמים מוצא השוכר או המשכיר את עצמו מקופח לפי הדין יש לילך אחר המנהג, על דעת כן שכרו… ויש להזהר בזה.. שהגורע מהמנהג הרי זה גזלן.

יצויין כי הרב משה שטערנבוך תשובות והנהגות ח”ג תס”ח מחלק בין הגנה מכוח תשלום להגנה ללא תשלום.

עד כאן נדון במקום בו אין הסדר ספציפי בחושן משפט על כן אין פלא איפה שאימצו את החוק כדין מנהג שבממון, ברם מצאנו מקום בה אימצו את החוק על פני הסדר הלכתי תורני ובמקומו.

חוק המקרקעין בתים משותפים

חוק המקרקעין קובע הסדר ביחסים שבין דיירי בית משותף. הסדרים אלה הינם איזון בין הזכות הקניינית הפורמאלית והקבועה, לבין הצורך להגמיש אותה בין אינטרסים נוגדים ושימוש לרעה בזכות. רוב רובם של הנושאים מוסדרים באופן מפורט בהלכה היהודית ולא בהכרח באופן התואם את החוק.

וכך כותב המנחת יצחק (ח”ז קכ”ו):

ע”ד תקון הגג ולזפתו בבית משותף שיש בו כמה קומות, אם התחתונים צריכים ג”כ לסייע להעליון, היות שכתבו הרא”ש, והטור (חו”מ סי’ קס”ד), דאדעתא דהכי חלקו מעיקרא שיתקן בעל העלי’ את גגו שלא ירדו גשמים לתחתון, אבל התחתון אינו חייב כלל להעמיד רגל להעליון, וכ”פ הרמ”א שם /חו”מ סי’ קס”ד/ (סעי’ א’), כל צרכי הגג חייב בעל העליון, וכ”ה שם בכל המפרשים בסמ”ע וש”ך ובאה”ט ובמשה”א וביאור הגר”א (וכולם תירצו הקושיא (מסי’ קנ”ה) עי’ שם) בלי שום חולק עכת”ד השאלה. והנה כ”ת הזכיר מה שלפי חוקי המדינה מחויבים גם הדיירים התחתונים לסייע לתיקון הגג… הנה מש”כ דאין בזה משום דד”מ דינא דאין בזה משום תקנת המדינה, צדקו דבריו…. והנה באשר שהמנהג הזה מפורסם שכן נוהגים בבתים משותפים, ולא שמענו פקפוק ע”ז, (חוץ ממה שכ”פ באים להב”ד בטענה שבעל הגג גרם להקלקול, או מה שמחייבים להשתתף בהוצאות את מי שיש לו דירה בהבית ואינו דר שם וכיב”ז), לכן הנני לבאר את מה שעם לבבי בזה, והיות שדברי התה”ד (סי’ שמ”ב) שהובא בדברי כ”ת, הוא יסוד גדול בנד”ד אעתיק דבריו, וז”ל יראה דהני מילי תלוי טפי במנהג ממאי דתלי בדת תורה, וכן מצאתי בתשובה הועתק מתשובת גדול הנקרא רמ”מ דכתב בהדיא דרוב עניני מסים תלוים במנהג, וכן מרדכי פ”ק דב”ב כתב בשם הר”א כ”ץ על ענין המס דמנהג מבטל הלכה ודין חכמי התלמוד אע”פ שמצאו לו סמך מן המקרא, וכתב נמי דלאו דוקא מנהג חכמים אלא מנהג חמרים וספנים יש לסמוך עליהם, כדאיתא בהדיא פ’ הגוזל בתרא, … ועל יסוד דברי תה”ד הנ”ל בנויים כמה גופי הלכות בש”ע ופוסקים בכמה מקומות.

חוק המקרקעין – הצורך רישום

מנגד, יש פעמים שנחלקו הפוסקים באימוץ חוק מדינה כמנהג. על פי ההלכה היהודית, קרקע נרכשת בכסף שטר וחזקה. על פי החוק, הזכות הקניינית נוצרת ברישום בפנקסי המקרקעין. האם יש צורך לבצע רישום דוקא כדי להגיע למצב של זכות קניינית? למעשה נחלקו בזה הפוסקים בפס”ד של הרב אלישיב פד”ר ו’ שע”ו משמע כי הדבר אינו ברור, וזאת למרות דעתו של המהריב”ל שהקנין יחול מעת הרישום – הטאבו – כי נחשב הדבר כאתרא דנהיגי למכתב שטרא ולא כתב שטרא. וכן הדבר בענין ערבות בנקאית ראה שם פד”ר ה’ רנ”ח.

חברות בערבון מוגבל

אחד הנושאים החשובים יותר היום ואשר נחלקו בו הפסוקים, הוא הגבלת אחריות לחובות החברה מפאת מסך ההתאגדות וזאת מפני שהמנהג מקים ישות משפטית נפרדת יש מאין. האם יש כוח במנהג ליצור אישיות משפטית נשוא לזכויות וחובות שהתורה אינה מכירה בו? היה ויחקק חוק לפיה לכלבים יש בעלות על מלונתם, וכי יעלה על הדעת שהתורה תקבל זאת?

בשאלה זו דנו רבים. הנפקות בעיקר נוגע לשאלות איסור כמו חמץ בפסח והלוואה בריבית, שכן לענין השאלה הממונית המנהג מתקבל כתנאי תקף. בשאלת הגבלת האחריות, לא יוכל הנושה לתבוע אישית את בעל המניה, שהרי זה כאילו הצדדים התנו ביניהם מראש שאחריות החוב מוגבל לנכסים מסוימים השייכים לבעל המניה ולא לאחרים גם אם נקבל כי אין החברה אישיות משפטית נפרדת.

אולם, לגבי חמץ שבבעלות החברה, האם בעלי המניות עוברים בפסח משום בל יראה ובל ימצא? הרי ניתן לומר כי אין החמץ ברשותם אלא ברשות אחרת – החברה, והיא לא נצטוותה שלא להיות בעלים של חמץ בפסח. או, האם יכול אדם ללוות מחברה או להלוות לחברה ממון בריבית קצוצה? שהרי איסור ריבית הוא רק לגבי רעהו ואחיו ומותר לקחת או לתת לנכרי וכל שכן לחברה שאינה בן אדם. שאלות אלו תלויות בקונסטרוקציה המשפטית של האישיות המשפטית הנפרדת, תנאים מכללא לא יעזרו לנו לשנות את המציאות מי הוא בעל הממון?

למעשה קיימת מחלוקת בפוסקים בענין זה. דעת השרידי אש, כי אכן כאשר נקלט מנהג שבממון הוא נקלט על קרבו וכרעיו וכולל את הקונסטרוקציה המשפטית המביאה למנהג, קרי החברה היא אישיות משפטית נפרדת. לא כן דעת המנחת יצחק ואחרים, הטוענים כי המשפט העברי קלט רק את התוצאה מכוח תנאי מכללא אולם הבעלות הממונית הוא של בעלי המניות כאשר הוא מסייג את דבריו לבעלי מניות שליטה בלבד.

ניתן לסבר את האוזן בטיעון, כי מצאנו מוסדות שאינם בני אדם אשר ההלכה היהודית מכירה בתקפותם כגון המושג “ציבור” אשר מקורו במוסד ה”הקדש” וכולל בתוכו גם את “קופת הצדקה”. בהלכות נדרים אנו מוצאים, כי הנודר הנאה מיחידים בציבור, עדיין יכול ליהנות מחפצים השייכים לציבור, ושונה הדבר מהנודר הנאה משותף בשותפות שאינו יכול ליהנות מחפץ השייך לשותפים, כי אין להם חלקים בבעלות כלל הציבור כמו שותפים. מוסד משפטי נוסף הוא “תפוסת הבית”, קרי העיזבון לפני חלוקתו. נושא נוסף הוא הגדרת הבעלות כשליטה, קשה לומר כי אדם שיש לו מניות בפורטפוליו שלו בחברה הנסחרת בבורסה, יעבור על בל יראה ובל ימצא אם יש לחברה חמץ בפסח כי הלוא אין לו שליטה על החפץ הזה. ויש שחילקו בזה בין בעל מניות רגיל לבין בעל זכות הצבעה.

 לסיכום נזכיר חלק מסיבת ההשפעה

1. מנהג שבממון – ובשל כך עדיפה היציבות והסדר על פני הצדק שבדין התורה.
2. תנאי מכללא – זאת הצפיות והסתמכות הצדדים בעת התקשרותם.
3. סיבות חברתיות מכוח ועשית הישר והטוב ומפני כך בית דין כופין על לפנים משורת הדין.

ידועה דעת החזון איש, כי חוק המדינה דינה כמנהג שבממון, חל רק אם התנו כך וכגון חתמו על חוזה המנוסח בהתאם לחוק, אולם טענתו העיקרית היא מפני אובדן דברי תורה שזהו טענה הצופה פני עתיד היהדות וחורגת מתחום הדיון ההלכתי בחושן משפט, ויפים הדברים למי שאמרם.

 הכותב, עוה”ד אליהו שוורץ ממשרד וולפסון ויינשטיין ושות‘.