1. אפתח בנושא שהיה על סדר היום הציבורי החל כבר מן השבוע שעבר, ועם הדקירה במצעד ירד לגמרי מן סדר היום – ועדת לוקר.
אינני יודע האם שמעתם, או התעמקתם בנושא דו”ח ועדת לוקר, שהתפרסם כבר לפני שבועיים ועורר סערה ציבורית. הדו”ח מבקר את ההתנהלות הלקויה צה”ל. אין ברצוני להיכנס לפרטיו הארוכים, אך “השורה התחתונה” אומרת כי ההתנהלות הלקויה והבזבזנית של צה”ל יכולה לחסוך עד 10 מיליארד ש”ח בשנה.
אם אנו כבר מדברים על מיליארדים, זוכרים את מסע ההסתה בתקשורת על “המיליארדים” כביכול שהולכים לחרדים,לאחר ההסכם הקואליציוני?
בואו נאמר בעדינות שהסכום אפילו אינו מתחיל להתקרב לסכום זה. גם אין לשכוח שהכסף לא הולך רק לחרדים. מדוע התקשורת נמנעה מלעשות לינץ’ תקשורתי בנושא, אפילו עקב התעסקותה הרבה בנושא? מדוע היא מטפלת בו רק בכפפות של משי?
לפי הבנתי מסקנות הדו”ח לא ייושמו. אנשי הצבא קפצו בראש בצדק, כי רצו לגעת להם בתקציבים, ולי נשאר דמיון פורה, כדי לדמיין מה היה יחסה של התקשורת לו היו מדובר ב-10 מיליארד שקל עבור חרדים? טוב למען האמת לא צריך בשביל כך דמיון פורה.
2. בערוץ 2 שודרה יום לפני הדקירה במצעד הגאווה, כתבה שעסקה ב”התקרבות” כביכול של יאיר לפיד לחרדים.
בכתבה השוו ולקחו קטעי ווידיאו של יאיר דאז 2013, אחרי הבחירות האחרונות והשוו לזמן האחרון. מובן שהיה כאן “מהפך” של 180 מעלות.
יאיר סיפר כביכול על עלבונו מכך שהרב שטיינמן כינה אותו רשע וכו’, יאיר לפיד מסביר את מהפכו בכך שהוא הבין כמה שהוא שנוא בציבור החרדי (אגב, עריכת ווידיאו משגעת של כל הרבנים מקללים את לפיד, ושורפים את תמונתו במדורת ל”ג בעומר), ולבסוף היה משאל רחוב חרדי בסגנון, “מה אתה אומר על התקרבותו של לפיד?”
רוב התשובות היו כך: “הוא רוצה להיות ראש ממשלה וכו'”. ומהי דעתי ממרום 16 שנותיי? יכול להיות שהוא מנסה לבנות לעמו כביכול “תדמית חדשה”, מה שבטוח בפוליטיקה, מדובר בהצגה ובתרגיל. כדי לדעת מה יוצא לו מכך אנחנו צריכים להמתין.
3. צהרי יום חמישי של השבוע האחרון. הייתי עסוק רק בכך שטורי בעיתון משפחה לא פורסם, ויצאתי לסיבוב באוטו כדי לנקות את הראש. בדרך חזרה, הסתכלתי לפתע בטלפון וראית את הדיווחים על הדקירה במצעד.
בהמשך ראיתי דיווחים נוספים ורבים שהדגישו שהדוקר הוא חרדי. באותו רגע הייתי בהלם. חשבתי לעצמי מה יהיה? מה מצבם של הפצועים?
תחילה לא היה תשובות מפורטות לכל דבר, הכל היה אפלה גדולה, ורק בהמשך החלו הדברים מכן הדברים כבר התבהרו, ואתם ביחד התלווה אי- שקט ממשי שלא חדל לנקר בי: מה יהיה בגורלם של הפצועים? מה יהיה יחס התקשורת החילונית?
ואכן כפי שחשבתי המצב הידרדר מרגע לרגע. ההסתה גברה מרגע לרגע. גופי התקשורת לא חדלו מלהזכיר כי הדוקר חרדי. עודד כרמלי במאקו כתב כי הפיתרון לפיגועי השנאה בסוף השבוע הוא “סגירת החינוך הממלכתי דתי והחרדי”.
אני כבר לא יודע מה לאמר. אחרי ההסתה כולם נתפסים כל החרדים “כרוצחים בפוטנציה”, זו הסיבה שבעצרת למען זכרה של שירה בנקי ז”ל לא ייתנו לנו לעבור ברחוב. היכן הזהירות מהכללות? האם אין גבול לטיפשות?