לפני מספר שנים פגשתי באחד מבני משפחתו הקרובה ביותר של הרוצח ישי שליסל.
חושי העיתונאיים התעוררו במהירות, ובנימוס שאלתי אותו, מה שלום קרובו, ומתי הוא משתחרר.
מאחורי גבו של הבחור, הבחנתי בחבר משותף שנופף לי בפראות בזרועו, לאות “לא”.
באותה שעה, לא ניחנתי כפי הנראה במצרך המכונה טאקט, ושאלתי בקול: “מה, לא? אני מדבר עם הקרוב של שליסל”.
מכל מקום, הקרוב שרבב את שפתיו בתמיהה ואמר לי כי הוא לא מכיר אדם כזה, וכי הוא אינו קרובו.
התפלאתי. זכרתי שהם קרובים, מאוד.
רק אחרי שהוא עזב, במהירות, את החדר, ניגש אלי החבר ואמר: “מה אתה לוחץ, אתה לא יודע שהוא מתכחש לכך שהוא קרובו? שהוא לא מוכן להכיר בו, או להזכיר את שמו”?
לא ידעתי, בכנות.
הסיפור הקצר, והלא נעים הזה, העלה בי שאלות קשות השייכות לתחום הפשיעה, הקרימינולוגיה, והפנולוגיה [תורת הענישה]: האם במתן העונש לעבריין, לוקח השופט בחשבון את הסבל שנגרם לבני משפחתו, שלעתים קרובות כלל אינם אשמים בטירוף שעבר – מקרה שליסל למשל – על בן משפחתם?
לשון אחר: האם השופט בכלל מסוגל לעשות זאת, או שזו יכולת בלתי מושגת הקיימת רק אצל הקב”ה, בורא כל העולמות?
איך מענישים – ואת מי?
תורת הענישה מתארת את כרונולוגיית התפתחות הענישה מהתקופה הפרימיטיבית עד לימינו: בתחילה נקטו צעדי הענישה סנקציות כנגד כלל חברי השבט, גם אלו שאינם נמנים על בני משפחתו של העבריין, ולצורך העניין, כלל החברה החרדית ‘שבטו של שליסל’.
בהמשך צומצם הנידוי רק לבני משפחתו של העבריין. הם הוקעו, הוצאו מכלל החברה, וגורלם היה אומלל לעתים אף יותר מנפגע העבירה בעצמו, ולצורך העניין משפחת שליסל, ושאר הקרובים מדרגה ראשונה ושנייה.
בעידן המודרני, הנאשם נושא לבד בעונש, כאשר בית המשפט מנסה להביא בחשבון גם את סבלו המשני של הנאשם, כמו את הנזק שנגרם לשמו הטוב, או לבני משפחתו ולשקלל את כל הנתונים הללו בפסק הדין.
אך האם הדבר ניתן? האם כשפורסם שמו של ישי שליסל, הרוצח של שירה בנקי ע”ה, נלקחה בחשבון השיחה המביכה שקיימתי עם בן משפחתו?
אסיים בדבריו של ד”ר איתמר ורהפטיג על ההבדל בין עונש הגלות בתורה, לעונש המאסר המודרני, הבדל שלוקח בחשבון גם את בני המשפחה:
ראוי להשוות בין עונש הגלות בעיר מקלט לבין עונש המאסר. אמנם חירות ההורג בשוגג, שהיא העברה החברתית החמורה ביותר, מוגבלת על ידי הגלות לעיר מקלט, אלא שאין כאן בהכרח ניתוק האסיר ממשפחתו.
לא כן במאסר: ניתוק האסיר ממשפחתו, ובעיקר מאשתו, הוא “מכה שאינה כתובה בתורה”. התא המשפחתי המיוסד בעיקר על הקשר בין האיש לאשתו ובניו, הוא מיסודות החברה.
בלא קיומו של תא זה, אין קיום לחברה. אם כן, מי התיר לנו להפריד בין הדבקים?
יתר על כן, אני מעז לומר שמאסר ממושך, המנתק את האדם ממשפחתו, יש בו צד מסוים החמור מן המיתה, שהרי אשתו ובניו של האסיר מוחזקים בעגינותם, מרוחקים מבניין המשפחה הישן בלא אפשרות של יצירת בניין חדש תחתיו”.