יקב המצודה: עושים את היין הטוב ביותר בארמון של… המשיח

הסיפור של ‘יקב מצודה’ הוא של זוג חברים וגיסים צעירים, יוסי ויאיר, שכבר שנים אחדות משקיעים את מיטב מרצם והונם, כדי להגיע למוצר ברמה מעולה.

יוסי למד לימודי יין במכללה, ויחד עם יאיר החליט, עם יומרה ומעוף, לפתוח יקב שמייצר אך ורק יין ברמה הגבוהה ביותר שניתן – מכל הבחינות.

כדי להגיע לתוצאה כזו, צריך ראשית-כל לא להתפשר בדבר.

כבר בבסיס יש לעשות הכל בצורה הטובה והמשובחת ביותר – הן בכלים, הן בכל מה שמסביב, וכמובן בחומר הגלם של היין.

בנוסף, כדי שהיין יהיה ‘הכי טוב’, צריך גם היקב עצמו להיות במקום הכי טוב.

כאן נכנסים לסוגיה די מורכבת ומסובכת: כיצד קובעים איזה מקום הוא הכי טוב?

שאלה של גיאוגרפיה

הירושלמים בטוחים שאין כמו ירושלים, ותושבי לונדון יודעים ש…

אז איך בכל זאת פותחים מפה ומצביעים על נקודה מסוימת וקובעים:”כאן! זהו המקום הכי טוב?”

האם יש כזה דבר בעולם? מסתבר שיש, והצמד החרוץ והמוכשר מצא אותו.

‘הארמון של המשיח’, שנקרא ‘בית יהודיוף חפץ” – הבית המפורסם שממוקם ברחוב עזרא בשכונת הבוכרים בירושלים.

הבית נבנה לפני כ-120 שנה על ידי משפחת יהודיוף. בבית פעלו גם בית כנסת וגם אולם אירועים, אבל הייחודיות שלו היתה בזה, שהוא תוכנן להיות ‘הארמון של המשיח’ – אליו אנו מייחלים שיבוא בכל יום.

כך גם המרפסת הרחבה והעגולה שלו, משקיפה אל בית המקדש, כדי שהמשיח יוכל לפקח משם על עבודת הכהנים.

כנהוג באותם ימים, מתחת כל בית היה בור לאגירת מי הגשמים, והבית הגדול הזה לא היה שונה מן הבחינה הזו, מלבד העובדה שהבור שבו –  ע-נ-ק.

אל ה’בית’ וה’בור’ הזה הצליחו להגיע יאיר ויוסי, וקבעו את קומת הקרקע והבור עבור היקב, ממנו יקח המשיח נסכים לבית המקדש.

 כמו לפני 3000 שנים

די מורכב ומסובך היה להסב את המקום, כדי שיהיה יקב איכות. אבל לכבוד המשיח וכל האידואולוגיה שסביב – אין מעצורים.

על במה מכובדת זו נסחט היין הראשון בהתרגשות מרובה.

היין תסס שם בדיוק כפי שתסס לפני שלושת אלפים שנים באיזשהו מקום קרוב, לצורך הקרבנות בבית המקדש.

כעבור הזמן הראוי כבר אפשר היה להתחיל לראות ברכה, אלא שהברכה הזו בעצמה הפכה את המקום לקטן וצפוף: אין מקום חניה למשאית, אי-אפשר להביא לשם מלגזה, לא ניתן לאכסן בקבוקים ריקים לפני המילוי, וכך גם לא מלאים אחר-כך. אין די מקום לחביות כדי ליישן אותן שנתיים.

בקיצור, כל מה שאתם יכולים לדמיין כ’צפוף’, היה נכון עבור יקב שמתחיל לקבל שם טוב, ואנשים מתחילים לחפש את תוצרתו בחנויות היין.

השניים הבינו שמקום צפוף ואורבני כמו שכונת הבוכרים בירושלים, לא מתאים לעשיית יין. 

מה הפתרון? לעבור למקום אחר? זו אמנם האפשרות היחידה – אבל כיצד?

איך יורדים ברמה? לשכור סתם מבנה מרובע באזור התעשייה?

מתאים ל’זיצים’ ואירועים

אם עוברים מ’הארמון של המשיח’, זה חייב להיות אך ורק למקום מיוחד. אם זו תהיה יחודיות שונה, אז לפחות שזה יהיה מיוחד מאוד מאוד.

כך נדד היקב למצודה שבגבעת יערים.

מקום פסטוראלי בקצה המושב, נוף פנורמי להרי ירושלים, יערות אורן מכל הכיוונים וטרסות שיורדים אליהן במדרגות משולבות עם הטבע, לערסלים ופינות ישיבה עם כורסאות – והכל בצל העצים. מתאים מאוד לזיצים, אירועים משפחתיים וחברתיים.

בחרתי לכתוב רק על שני יינות מתוך היינות המצוינים שלהם:

סדרת רזיאל-מרלו 2011 – הענבים הגיעו מהר ברכה, מכרם שנמצא בגובה של 840 מטר, התיישן 18 חודשים בחביות עץ אלון.

יין בעל גוון אדום כהה, עפיצות עדינה, גוף טוב וטעם עדין.

מי שרוצה לטעום מאה סוגים של מרלו, יכול לעשות זאת, אבל לפני כן צריך גם לדעת מה זה מרלו אמיתי, ואחר כך לחפש את היותר – דומים או דומים פחות.  בשביל כל זה צריך קנה-מידה. יקב ‘מצודה’ יכול להעניק לכם את זה.

זהו טעם של מרלו צרפתי קלאסי – שאפו.

קפה ושוקולד

היין מהסדרה הגבוהה יותר נקרא ‘הר איתן’. סך הכל 1300 בקבוקים בשנת 2012 – זה בלנד 50% קברנה  וכ-30% מרלו, והשאר פטיט ורדו ושירז.

הערבובים נעשו באחוזים אלה, אחר הרבה מאוד טעימות והתלבטויות, ניסיונות ותהיות, בדיקות והשוואות, ולא בגלל סיבות טכניות של ‘מה שנותר בחביות’, כמובן.

כל זן נבחר בקפידה מהגפנים המובחרים של החלקה הטובה, ולאחר מכן נבצר ידנית ותסס במיכלים קטנים, ואז התיישן בחביות עץ אלון 12 חודשים, שלאחריהם הוחלט על הרכב וכמות אחוזי הבלנד הסופי, עורבב וחזר להתיישן בחבית עוד 12 חודשים.

היין הוא עם צבע אדום כהה, צלול, ריחות של קפה ושוקולד.

14.5 אחוזי האלכוהול לא מורגשים כלל, בגלל האיזון הנכון של החומצה, הפרי והחבית.

טעמים של פירות שחורים בשלים כמו שזיפים.

המלצה מועילה: את הלגימה האחרונה יש לשמור לרגע שיוצאים מהביקור, ככה נשאר טעם טוב של סיומת ארוכה ונעימה עוד זמן רב.

• ‏‏שרגא גבהרד יועץ בתחום המקצועי והכשרותי ביין 052-6176201