הרוצח לא פעל בוואקום

המחשבה שלא מפסיקה להטריד בימים האחרונים היא אודות המכנה המשותף בין שני המקרים ביממה האחרונה.

בשניהם, יהודים דתיים פגעו בקבוצה אחרת בשם הדת. בשניהם, יהודים דתיים השתמשו באלימות וכוונת רצח.

יתרה מזו: המשטרה לא העלתה כוננות מול הקהילה הגאה. אין לה חשש שהצד החילוני יבוא וינקום נקמת דם. כי שם האנשים רגועים יותר.

ואם כן נשאלת השאלה: האם הדתיים רוצחים יותר?! או קרובים יותר לרצוח?!

עובדתית, לא.

כשסופרים מקרי רצח בחברה הדתית מול החברה החילונית, מתקבלת תמונה הפוכה, באופן קיצוני.

בחברה הדתית אין רצח על רקע רומנטי, ולא על מריבת חניה. אין מלחמת כנופיות, וגם לא סתם לשם התעללות. בחברה החילונית, לעומת זאת, התופעה קיימת ובועטת.

בעשור האחרון מאות אנשים קיפחו את חייהם בחברה החילונית על רקע פלילי. אחוז קטן מאוד מזה התרחש בחברה הדתית בישראל.

אז מה ההבדל?

ההבדל הוא שבחברה הדתית אנו יכולים למצוא רצח ושימוש בכוח על רקע אידיאולוגי, ואילו החברה החילונית לימדה את עצמה שאידיאולוגיה היא לא סיבה לחיסול הזולת.

הליברליות החילונית גורסת שכל עוד הזולת לא מזיק לך – אסור לך להזיק לו.

לכן, מקרי הרצח שמגיעים על רקע סכסוך בין שני צדדים – פחות מזעזעים את הרחוב החילוני, שכן שם כביכול קיימת סיבה למעשי האלימות.

זה מה שמבדיל בזעזוע בין שריפת תינוק ערבי שלא הזיק לבין רצח על רקע מריבה שבה האחד הזיק לרעהו.

נזק מסוג אחר

אלא שלמעשה, גם הדתיים יוצאים מנקודת הנחה זו.

אצלם קיים סוג נזק שלא קיים בעולם החילוני – הנזק הרוחני. בעולם הדתי, המשמעות האמיתית של האדם – אלו דעותיו, האידיאולוגיה קדושה. היא לא משחק שבו כל שחקן בוחר בדרך שלו.

הפסוק שמלווה את היהודי הדתי מלידתו עד מותו, הוא שישנן שתי דרכים בלבד. ורק אחת מהן נכונה: “רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע… וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ”.

ולכן, על אף שבחברה הדתית יש גם יש מריבות על רקע חניה, ירושה ועוד, אבל האדם מצווה לספוג ולא לפתח אותן. זהו נזק שצריך להתגבר עליו, זו לא סיבה לחסל את הזולת, ואכן בפועל מקרי הרצח בחברה הדתית שואפים לאפס עגול.

אבל נזק רוחני, כגון דעות כפרניות, או מצעד שנחשב לתועבה – זהו נזק מהותי נצחי, שעליו יש הרבה פחות סליחה ומחילה.

כך שצודקים הם הטוענים שישי שליסל לא פועל בוואקום, אלא מתוך רקע של גינוי וביזוי הקהילה הגאה – בחברה הדתית-חרדית; וצודקים הם הטוענים ששורפי כנסיית ‘הלחם והדגים’, או הפעוט – פועלים מתוך רקע דתי.

צודקים במאת האחוזים. אבל אם ניקח 100 מקרי רצח שבהם יהודים רצחו לאחרונה, נגלה ששניים מתוכם פעלו ממניע אידיאולוגי-ערכי, ואילו כל היתר פעלו ממניע בהמי-כוחני.

הדתיים פעלו מערכים, והחילונים מבהמיות.

כל הרוצחים פסולים בעיני, אבל קשה לי להחליט מי יותר גרוע.