הצביעות שבין משפט אולמרט לעמנואל רוזן

קיבלנו קדוש-קדוש-קדוש את החלטת בית-המשפט בתיק אולמרט, אך איפה היינו כשהפרקליטות החליטה לסגור את תיק עמנואל רוזן בתיקו? • וגם על נחיתותם של עיתונאים הקוראים לסגירת ‘ישראל היום’ • מה היה לנו השבוע

קורבן שיהפוך לצייד

 אהוד אולמרט היה השבוע הכל יחד. השחקן, הבמאי, היוצר והצופה. הוא שיחק בגבורה בין חיים למוות, בין הדין לצדק. הוא המשיך לדקלם את חפותו כמו מנטרה, בקוהרנטיות, כאילו מנצל את היכולת המטושטשת שלנו להבחין בין הפרשה המסואבת לדמות שמייצג בשעה שדובר, מתראיין, מחבק ומסתכל לכולם בלבן של העיניים.

בבוקר ה-13 למאי ישבנו מרותקים לפיסות גזרי-הדין שזרמו מאולם בית המשפט המחוזי בתל-אביב. העיתונאים, הפרקליטים, יועצי התקשורת, הצמרת השלטונית, אנשי העסקים, האזרחים, כולם צפו בסצנת הנידונים הצועדים אל הגרדום.

אולמרט השתדל להזדקף, לשדר נינוחות וביטחון, ופניו השתדלו שלא להסגיר את הסערה שהתחוללה בקרבו. עם החלת הקראת גזר הדין האחרון שיוחס אליו, ורגע לפני שקבע השופט רוזן “6 שנות מאסר בפועל”, הייתה מן ציפייה שייכנס לאולם איזה קולומבו וימסור לבית המשפט כי הנאשם חף מפשע. וכמו בדרמה של גיבור יעלו התרועות, ומיוּדָענו יקום מכיסא הנאשמים, יסיר את האזיקים ויתעופף מהאולם.

העניין הוא שגם אחרי גזר הדין הקשה נראה אולמרט גיבור, מציאותי ויעיל מתמיד. בשקט ובנחישות הוא פנה לגבש עם פרקליטיו ערעור לבית המשפט העליון. הוא בטוח בחפותו וממתין לחתימת חוזה על סדרה שתשָכתב בשפתו את חייו ומותו, זו שתמליכו מחדש ותציל את תדמיתו ומורשתו שלו. הוא לא חושש מאיך שההיסטוריה תציג אותו, כי הוא זה שחושב לכתוב אותה.

אולמרט הקורבן והאשם יהפוך לצייד. הוא ידאג לרדוף את בית המשפט, את התקשורת, את מבקשי רעתו. הוא ינקוט תכסיסי השהייה, לא יבקש חנינה, לא יעורר רחמים, וימצא את הדרך להשפיע על אנשי הרוח והכח שייחלצו לעזרתו.

העיתונאים, או בעצם, החברה, נזקקו לגזר הדין החריף שהוטל על ראש הממשלה לשעבר, כדי לספק את רגשות היצר והנקם שלהם, והסכימו להיאחז במרות בית המשפט ושלטון החוק כאבן יסוד שאין עליו עוררין. אך איפה ראינו יחס דומה בתיקו של עמנואל רוזן בשעה שבית המשפט לא מצא מקום להרשיעו?

הסכמנו לקבל את שלטון החוק כאבן יסוד שאין עליו עוררין. איפה היינו בשעה שבית-המשפט לא מצא מקום להרשיע את רוזן? | מימין לשמאל: אולמרט, רוזן ואדלסון.

לעצור את לינץ’ עמנואל רוזן

 עם החשדות שפורסמו באפריל 2013 נגד העיתונאי עמנואל רוזן, נרתמו כולם, כעדר, להשמיצו ולהכפיש את שמו במאמץ רב, עוד טרם נחקר או הורשע. תדמיתו נהרסה. שמו הטוב ניטל ממנו, והוא פוטר ממשרות השידור הבכירות שבהן החזיק. הכותרות נגדו פרנסו את התקשורת הישראלית במשך חודשים; פאנלים סערו בדמותו, פורומים וקומונות נשאו את צלמו, הצעות חוק נרשמו על שמו.

אחר שהמשטרה מיצתה את חומר החקירה, הפרקליטות החליטה לסגור את התיק. אך כלי התקשורת הקדישו לכך ידיעה לקונית על פני שמינית עמוד 12. לפני שבוע ימים פורסם שרוזן יכתוב במגזין תקשורת חדש שיצא לאור. תא העיתונאיות וארגוני הנשים קמו שנית עם רצון מחודש להביא לרוזן עוד בעיטה ולנטרלו גם ממשרתו החדשה, על אף שהוא כבר מוטל מעולף וחסר אונים, חבול ומדמם, ובלי מקום עבודה ופרנסה.

היחס לרוזן חרג מכל פרופורציה. העיתונאי ומבקר התקשורת רוגל אלפר מסביר כי לפעמים כשעושים במישהו לינץ’, גם כשמגיע לו, קשה לדעת מתי להפסיק. “תניחו עכשיו לעמנואל רוזן, לנפשו המנודה. במדינת חוק, נותנים לחוק לטפל בו, כמיטב יכולתו. ואחר-כך ממשיכים הלאה”.

גם עורכת המהדורה המרכזית של ערוץ 10, טלי בן-עובדיה, התייחסה השבוע לקולגה לשעבר ואמרה כי הכותרות המפוצצות נגדו היכו אותה בתדהמה. היא העידה על שנים ארוכות בקרבתו, ועל פעמים שהתנהגותו אולי חרגה מהגבול האתי, אך לא מצדיקה לגמור את חייו לנצח. “כל החקירות הוכיחו שהדברים האלה לא היו ולא נבראו. ברור לגמרי שיש את המגרש האתי והמוסרי ואפשר לנהל בו ויכוח, אבל במגרש המשפטי נפלה הכרעה ואותה צריך לקבל.” לדבריה, אי אפשר לתלות אדם בכיכר העיר ולהגיד ‘מה זה משנה מה החליטו המשטרה והפרקליטות’.