איך מצליח אליטוב לשחזר במדויק שיחה שקיים לפני עשור עם שרון?

1.

באיחור של שבוע הפציע יתד נאמן עם עיתון-נושא, שהוקדש בחלקו הגדול להתנתקות מגוש קטיף.

בשבוע שעבר היו אלו יתר עיתוני סוף השבוע שהתמקדו בגירוש

אולי משום שהכתבים בחופשה, לא טרח איש מהם לצאת אל השטח, למסע שחזור. כזכור, בשבוע שעבר שיגר המודיע את כתב השטח שלו מיכאל צורן אל הגבעה ממנה ניתן להשקיף על רצועת עזה, לכתבת שטח יפיפיה.

ליתד ניתן להעניק ובצדק את תואר ‘הכותרת הטובה של השבוע’ – על הכותרת בשער המוסף: “רבותי, ההיסטוריה הורסת”.

הצל”ש מגיע לעורך אברימי רוזנטל, מי ש’יצר’ בשעתו את מגזין ‘משפחה’, וכעת מצליח לרענן בכישרון רב את המוסף של יתד.

אחת הכתבות הטובות במוסף השבוע הייתה זו ששיגרה את ר’ קולינס לשוחח עם מפוני גוש קטיף – עשר שנים אחרי.

הרעיון: המפונים שוחחו עם כתב העיתון גם לפני עשר שנים, בהגיעם מהגוש אל ‘מחנה הפליטים’ במלון קיסר בירושלים.

המעגל, כמו שאומרת הקלישאה, נסגר.

2.

מיותרת, לטעמי לפחות, כותרת טורו של עורך בקהילה אברהם דב גרינבוים.

דווקא משום שהוא מנסה לאחרונה לחזור בו מאמירות שאמר בקדנציה הקודמת, דווקא משום שיש תקווה שהצלחנו לרכך את אחד משונאינו לשעבר, מדוע להעניק כותרת כמו “יעמוד רבי יאיר בן טומי” – כותרת של התססה ושלילת האחר?

לא רוצה, אל תראיין את יאיר לפיד לעיתונך.

רוצה – תקדיש את מיטב עמודי עיתונך להגנה על תחקיר שערך יתד נאמן על רצועות התפילין. אחוות עיתונאים, לגיטימי.

אבל כשהטור שלך מתייחס בפיסקה קטנה בלבד לטומי לפיד, וכשאתה לא מוצא מילת ביקורת עכשווית על הבן, מדוע להכתיר את טורך בכותרת המצליפה הזו?

בפסקה עצמה, אגב, ביקורת על האבא, שלעג לצורך בחותמת כשרות ל… סבון, שמפו, מרכך כביסה, תרסיס גיהוץ כשר, מזון לכלבים כשר. אז אין לי כלב בבית, אבל בכל הנוגע לשאר, גם אני לא קונה אותם עם חותמת כשרות. נייר טואלט שמיוצר במפעל שומר שבת – כן, כל השאר – לא אקטואלי.

אבל איך זה נוגע לדוגמה אותה מצטט הכותב מפי הגאון רבי דוב לנדאו, שמדבר על “רכיבים תזונתיים חלביים שמוכנסים למוצרים בשריים”? ואיך זה קשור לסיכום “אלו יסודות היהדות”?

ואיך קשורה הפסקה על לפיד ל”תפילין מהודרות” אותן הזמין הכותב לבן משפחתו, ואשר התגלו כ”עיבוד שנעשה אי שם במרתף אוקראיני טחוב”?

שהרי גם הסתה צריך לדעת איך להפיק בטעם טוב. ואם אפשר, עדיף שלא להסית.

3.

אחרי שבועות שקובי לוי, כתב יום ליום, קרא  לנטוש את המכשיר הסלולארי הלא-כשר, השבוע הוא עולה מדרגה ומגנה גם את המשתמשים בסלולארי כשר. “אני מתנגד גם לפלאפון כשר כשר, ואפילו חסר זיכרונות ועתיק ולא שווה חצי שקל”.

מדוע?

“כי הפכנו כולנו למסוממים… כי לפתע פתאום מרכז הכובד של חיינו הוא הפלאפון, הוא האדון ואנחנו עבדיו הנרצעים.

“במידה רבה גם מי שמכור באהבתו לפלאפון הכשר, הוא חולה בנפשו. אמנם לא חולה קשה, לא נורא, אבל חולה, ולמען האמת הוא צרעת ממארת ומיותר וניתן לנהל חיים גם בלעדיו”.

הכול טוב ויפה, אבל למה, בסוף טורך, שילבת את מספר הפון שלך?

למבקשים את מספר הצרעת הממארת השייכת לכותב הטור: 050-4170419.

4.

בתואר כתבת-השטח הטובה של השבוע זוכה כתבתו של אהרן גרנות ממשפחה.

הכתב הגיע אל היישוב בית אל לקראת הריסת שני בתי דריינהוף, כשהוא מגולל בצבעים עזים את התנהגות אנשי המשטרה ואת להט היצרים של התושבים, שהפינוי החזיר אותם עשר שנים לאחור – אל ההתנתקות.

הנה כמה תיאורים:

“רעשי הרקע של הדחפורים שהחלו את מלאכת הרס בתי דריינהוף נשמעים בכל מקום. כפות הטרקטורים הענקיים דופקות על מפלצות הבטון שהפכו פתאום סמל למאבק הרואי על ארץ ישראל… לא בקלות מתפרקות שתי מפלצות הבטון הללו, אפילו הן – חסרות חיות ונשמה – לא נכנעות בקלות לדחפורים של משרד הביטחון”.

“ריח קרב ואבק שריפה עולה באפו של כל מי שמסייר ברחובות בית א-ל. בין לילה הפך הישוב השלו הזה, שרבים מתושביו בני תורה הלומדים בכוללים ובמוסדות החינוך והתורה שבו – לשדה קרב”.

“מראה של אזרחים מתחככים בחיילים ופניהם קשות איש לאחיו”.

והמזעזע ביותר:

“צעיר אחד סיפר… השוטרים נכנסו לחדר שבו התבצרנו, הוציאו אותנו אחד אחד לחדר חיצוני ואז הקצין שם אמר לי – ‘יש לך שתי אפשרויות. או לקום וללכת בעצמך או שעכשיו אני אומר לשוטרים לפוצץ אותך במכות והם יקרעו לך את הצורה’. הצעיר שראה למה השוטרים מסוגלים, חשש לשלומו ויצא החוצה על רגליו”.

למה ככה?

5.

אחרי חודשים של אפליה באלעד, הרים השבוע עיתון משפחה (טוב מאוחר מאף פעם לא. בקהילה, כמו יתר היומונים, טרם עסק בנושא) את הכפפה ותיאר את מצוקת הבנות, שלא הצליחו להשתלב בסמינר.

הכתבת, שרה פרדס,מתארת את האפליה בסמינר ‘זלזניק’ כבר בשנה החולפת, תוך שהיא מציינת כי הוצא למקום צו סגירה. מה שלא מצאתי בכתבה הוא פירוט על קורות השנה הקודמת, על האופן בו חלקו שני הסמינרים חלקת דשא אחת, תוך הפסקות בשעות נפרדות, עם מנהלת ואנשי צוות שנאלצו לשכון… על ספסלי הגן הציבורי ועוד.

אשמח, אגב, להשלמת תחקיר האפליה, שדילג איכשהו בכתבה של שבוע שעבר על מודיעין עילית. כפי שבחרו בעיתון לדלג על העיר גם בתחקיר שבוצע לפני שנה.

הכתבת מביאה את תגובת ‘לדעת חכמה’, אחד הסמינרים באלעד, כמו גם את תגובת העירייה. את תגובת סמינר ‘זלזניק’ לא הצליחה לקבל – אך מה שחסר לי הוא תגובת סגן שר החינוך מאיר פרוש לפרשה.

על פי מה שראיתי בכתבה עצמה, לא נעשה ניסיון לבקש תגובה.

נותרנו רק עם השאלה שמופיעה בכותרת המשנה לידיעה: “והיכן סגן השר ח”כ מאיר פרוש?”

6.

בעידן שבו בני 18 הופכים בין לילה ל’עיתונאי’ או ‘פרשן’, מרענן היה לקרוא בטורו של יוסי אליטוב במשפחה זיכרונות אישיים מיום ההתנתקות, עשר שנים לאחור.

“לפני עשר שנים עשיתי את דרכי חזרה מגוש קטיף החרב, כשאני אפוף מחשבות וכאב. לפתע צלצל הטלפון ברכבי. על הקו היה אסי שריב, יועצו הפוליטי הקרוב של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון.

“שמעתי אותך ברשת ב’, מדבר בכאב על הפינוי, פתח שריב, האם תוכל לפגוש את ראש הממשלה בעוד שלוש שעות? הוא רוצה לשמוע עדות מקרוב על מה שהיה שם היום”.

אליטוב נעתר, הגיע, השמיע לשרון את הכאב של המתיישבים, שמע ממנו ש”הרבנים יצרו אצלם צפיות…היה לנו חלום ולא הצלחנו להגשים את כולו… חורה לי על אמונתם של המתיישבים, רבים מביניהם היו בטוחים שהפינוי לא יתממש, הם ציפו לנס, אולי לביאת המשיח, אבל בעניין הזה לא יכול היה להיות נס”.

מאחר ושרון “הקפיד לוודא שהרשמקול כבוי”, קצת קשה להבין איך זוכר כותב השורות כל מילה שנאמרה שם. האם היה רשמקול חבוי בתיקו/כיסו? או שמא, זיכרונו כה טוב?

ממציא, בטח שלא.

7.

בעוד כל העיתונים מסקרים בהרחבה את קורות חייו של המרגל האמריקני יונתן פולארד, על רקע שחרורו הצפוי, הרי שאת תואר הכתבה הטובה ביותר והמקיפה ביותר בנושא ניתן להעניק לכתב המודיע, משה מורג.

הוא מתחיל את סקירתו ממש מבראשית. “לפני שישים ואחת שנים, בח’ מנחם אב תשי”ד, נולד בארצות הברית תינוק יהודי שנקרא בשם יונתן. כשקראו לו בשם יהודי עתיק זה לא העלו על דעתם הוריו, פרופ’ מוריס המיקרוביולוג המוכשר ואשתו הגב’ מלכה, שהתינוק הצרחן שלהם, הצעיר מבין שלושת ילדיהם, ייכלא בגיל 31 ויעביר שלושים שנות חיים בין כתלי כלא אמריקני קשוח ומתאכזר, מתוכן שבע שנים בבידוד מוחלט”.

אגב, שווה היה לקרוא, רק כדי ללכוד את שמה הפרטי של האם, מלכה, בעיתון ‘המודיע’.

בעיתון, למי שלא הבחין, נוהגים לכתוב שמות נשים בשם הדומה יותר למ’ נקודה…

מורג משלב בכתבתו קטעים מתוך הספר ‘ללכוד את ג’ונתן פולארד’, שנכתב 21 שנה אחרי לכידתו על ידי רונלד אוליב, סוכן בדימוס של מחלקת החקירות הפליליות בחיל הים, שהיה תחילה עמית של פולארד ואחר-כך אחד מחוקריו.

בתום שבע עשרה שנות כליאה, אמר לעיתונאי שמעון שיפר, בכאב גדול: “עדיין לא התאוששתי ממה שקרה לי בשגרירות ישראל… החוויה של אזרח או חייל שמשרתים את המדינה והיא מסרבת לפתוח לפניהם את שעריה. כשאני מסתכל לאחור, לשגרירות, לדגל הכחול לבן שהתנוסס שם בכניסה, אני מתקשה להאמין: ‘זה הדגל שלי? מה עשיתי?…נכנסתי לשם כחייל, ועזבתי כיתום.

“ומה אמר אהוד ברק כשנשאל אם שמע על ג’ונתן פולארד? הוא אמר שאיננו מכיר אותי, שאין לי שום קשר לישראל ושכל הפרשה הייתה תולדה של אי הבנה גדולה. תעשו איתו ובו מה שאתם רוצים. זה מה שאהוד ברק אמר לאמריקנים”.

גם על שמעון פרס יש לו בטן מלאה.

במכתב ששיגר נגד בחירתו של פרסם לנשיא המדינה, כתב: “פרס הפליל אותי וסייע ביודעין להרשעתי. לפני 22 שנה, ראש הממשלה דאז שמעון פרס בחר להעדיף את האינטרסים האישיים והקריירה שלו על פני מחויבותו לחלץ סוכן ישראל שנתפס בעת מילוי תפקידו… פרס תקע סכין בגבי. הוא שיקר ביודעין כשטען בפני האמריקנים שהייתי פרי-לאנסר שפעל על דעת עצמו תמורת כסף”.

8.

אם אכן ראיין כתב בקהילה יעקב מן את אן פולארד, הייתי מצפה לראות תמונה שלו בביתה.

אחרת, קצת קשה לי להבין למה הישג של העיתון לא מופיע בכתבת שער ולא זוכה בתמונת שער.

היתכן שמדובר בראיון שהוא לקט מעיתונים אחרים? ישראלים או שאינם כאלו?

העיתון עצמו, בכותרת, מציין כי “בשיחה מיוחדת עם יעקב מן היא משחזרת את קורות הימים שלפני המאסר, את הבגידה הישראלית הכואבת ואת העידוד שהיא שואבת מהציבור הישראלי ברחוב”.

אז מי אתה יעקב מן? השמע קול, או הצג תמונה.