כשהכתובת על הקיר ובוחרים לדפוק את הראש בקיר, לרוב האנשים די ברור שהתוצאה תהיה כואבת במיוחד. אך יש אנשים עם ראש ברזל ויש אנשים עם ראש כרוב.
לאור המצעד הגאוותני פרובוקטיבי, המעלה שאלות רבות ולא רק בדלת אמות, אני תוהה היכן מפלגת מרצ שתעבוד במרץ לקיים מצעדים במרכז יפו ,רהט ובשפרעם.
וכי לא מגיע שיוויון לקהילה הערבית הגאה או שכאן מגלים רגישות רק כלפי הציבור הערבי המוסלמי הדתי, או אולי בכלל לא דואגים לנער ערבי בעל נטיות.
אלא שכאן יודעים מרץ להאט את הקצב ומשום מה בוחרים לפנות פניה חדה ימינה.
בשיחה שקימתי עם מ’, שעבר מירושלים לת״א, ומזוהה עם הקהילה הגאה, הוא טען שהוא מתנגד נחרצות למצעד שפוגע ברגשות של אנשים רבים מדתות שונות, מה גם שבאמת בתל אביב צועדים 100 אלף איש לעומת 1000 בירושלים.
גם ע’, המשתייך לקהילה מאוד לא גאה בהתנהלות, שכן אפילו ביום העצמאות הם בחרו שלא לתלות את דגלי הלאום ביפו, שכן זה מתריס – אם כן מדוע צעדת ההתרסה בירושלים מותרת?
אך בגאווה כמו בגאווה, אין מקום לענווה וחשבון נפש, בפרט שקיימת הנהגה ברורה של איפה ואיפה.
שכן אם ח״כ זהבה גלאון סבורה שעליה להר הבית היא פרובקציה, אז מדוע מצעד הגאווה בירושלים אינו פרובוקציה? מה גם שרוב הצועדים לבושים בצורה שבעין חרדית הינה מופקרת, בעלת אופי במיוחד, או שאז זה שונה.
אשמח אם מי מהקוראים יסביר לי זאת.
ובכלל אם נניח שאכן זכותם לצעוד בכל מקום בשוויון, האם הם סבורים כך גם על עליה להר הבית או שכאן בעיניהם מדובר באפרטהייד בו ערבים משחקים כדורגל ויהודי שמתפלל נעצר.
אני לא רואה בצעדה זו שום שיוון או אהבה, כי עם צעדת מוות בכל מובן המילה. היא לא יוצרת התקרבות או אמפתיה.
בתור מי שחיה ביפן שלוש וחצי שנים, גיליתי ששם מצעדי הגאווה אסורים בתכלית. אין זה עניין של איש מה אדם בוחר לעשות עם נטיותיו בביתו, אך כאן במדינתנו הקטנה, ובשמה של הדמוקרטיה המקודשת, יש קבוצה שנדמה לה שהיא קובעת את החוקים.
בעוד שהיא מתנגדת שבמאה שערים יצעדו בנפרד – רחוב אחד שבו כולם מסכימים על אותו עניין , הופך לאסור, רק מפני שזה סותר את חופש הדמוקרטיה, או יותר נכון את דת הדמוקרטיה.
אך הגרוע מכול היא הבחירה של המשטרה לעצום עיניים, ולא לשמור על הדוקר, לעכבו בתחנת משטרה לכל זמן המצעד כשכבר ידוע מה הן דעותיו.
אך המשטרה כמו הצועדים מסרבים לקרוא הכתובות על הקיר. במחשבה שנייה, איני מופתעת, שכן לאחרונה אנו יותר ויותר שומעים על שוטרים שחשודים במעשים שבהחלט לא מעוררים יותר מדי גאווה, ובמקום לשמור על מר שליסל, בטח היו עסוקים להרביץ לאיזה חייל אתיופי או לנצל איזו ניצבת.
כצופה מרחוק, ההקצנה בישראל מטרידה. כוחו של עם ישראל באחדותו ובכבוד ההדדי לזולת ולא בגאוותו כי אם בצניעותו.
אך בואו נודה על האמת כי מרצ, שנוהגת בענווה יתרה כלפי הציבור הערבי, לעולם לא תעיז לצעוד בעיר ערבית כל שהיא לא בגאווה ולא בענווה, ולו מהסיבה הפשוטה: היא זקוקה לפתקים בקלפי, שכן היא דואגת לגאוותם של ערכי הגאווה באוכולסייה הערבית, במיוחד שכל פתק חשוב ובמיוחד שמכל התנגשות עם החרדים היא זוכה לקולות חדשים.
אך דבר אחד ברור, לפי כל גדולי הרבנים, ככתוב בתורה: ״לא תרצח״ – ואין הדבר משתמע לשני פנים. מפני שיש קווים אדומים וגבולות שלא חוצים.
ובכלל כל הענין הנוראי הזה מעלה במוחי את שירה של נעמי שמר ז”ל ‘בדמייך חיי’:
״ופתאום מעלי נפתחת קשת
מניפה צבעונית נפרשת
מבשרת שלום
מבשרת חיים ומבשרת חסד
ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי
ואם נרצה נוכל לחיות גם אחרת
ואין זו אגדה״