השבוע לפני עשר שנים עלו הדחפורים על יישובי חבל עזה וצפון השומרון.
כיום כבר נשמעים קולות רבים המודים שזה היה מהלך אומלל. האוּמנם זו חכמה שלאחר מעשה? אולי באותם ימים לא היה אפשר לצפות מראש את כל תוצאותיו ההרסניות של המהלך?
ממש לא.
הדברים נאמרו ונכתבו אין-ספור פעמים מיד עם הכרזת התכנית. דברים פשוטים, שאין צורך להיות נביא או בעל גישה למקורות מודיעיניים חסויים כדי לאומרם.
אבל היו שאטמו אוזניהם משמוע.
מה מצילים?
הנה דברים שנכתבו בבימה זו בכ”ה בניסן תשס”ד (16.4.04):
“הטיעון המרכזי של ראש הממשלה הוא, כי במציאות שאין שותף להסכם, נוצר חלל ריק, ולתוכו עלולות להיכנס תכניות מדיניות מסוכנות. לכן מוטב לנו ליטול את היוזמה, כדי לצמצם את הנזק ולהציל את מה שאפשר להציל.
“ואתה שומע ושואל את עצמך – מה אנחנו מצילים? וכי ההריסה ביוזמתנו של היישובים הפורחים בחבל קטיף תגרום לעולם להסכים לסיפוח של חבלי ארץ אחרים? וכי בכך אנחנו סותמים את החלל הריק? הלוא ברור לחלוטין כי עקירת היישובים וגירושם של אלפי יהודים מבתיהם ישמשו מנוף להגברת הלחץ לעשות כן גם ביהודה ושומרון.
“ראש הממשלה אומר שיביא בתמורה הסכמה אמריקנית לגושי ההתיישבות ולאי-שובם של הפליטים הערבים לתוך הארץ. אין זו אלא אחיזת עיניים. כבר היום אנחנו יודעים שהנייר האמריקני ינסה להלך בין הטיפות ולא לומר שום דבר ברור וחד-משמעי […]
“ברור אפוא שה’הינתקות’ לא תעניק לנו שום תמורה בעלת ערך ממשי, מלבד מחמאות חובקות עולם על ‘אומץ הלב’ לסגת מחבלי מולדת ולעקור יישובים, מתוך הדגשה שזו רק התחלה ושהעולם מקווה כי ממשלת ישראל תלך בדרך אומללה זו ‘מחיל אל חיל’, תיסוג מעוד שטחים ותעקור עוד ועוד יישובים”.
לשכה אטומה ומאותרגת
בהמשך המאמר מוצג המחיר הנורא שתגבה התכנית האומללה:
“מכאן נקבע תקדים שאפשר לעקור יישובים משגשגים ולגרש אלפי יהודים מבתיהם. המרצחים יחגגו את הניצחון על כל גגות עזה, וצהלות השמחה יזינו גלים חדשים של טרור ורצח.
“השבר הפנימי בתוך העם, נוכח המראות המזעזעים של משפחות יהודיות הנקרעות מבתיהן, יגרום טראומה כואבת ביותר, שקשה להעריך את תוצאותיה. הקרע בין חלקי העם עלול להגיע לשיאים שלא ידענו כמותם.
“והעיקר – שבירת האמונה בזכותו של העם היהודי על ארצו עלולה לערער את תחושת הבעלות שלנו גם על ירושלים ותל-אביב. אויבינו יראו בכך ציון דרך חשוב בהגשמת שאיפתם לסלק את ה’התנחלות’ היהודית שקמה בתוך המרחב הערבי”.
אלה הדברים הפשוטים וההגיוניים שנכתבו אז. מצדדי התכנית השיבו ש”דברים שרואים משם לא רואים מכאן”.
אכן, צדקו.
את האמת הפשוטה שרואים מכאן, לא ראו בלשכה האטומה והמאותרגת בידי התקשורת. כך יצא אל הפועל המהלך הנורא שייזכר לדיראון עולם.