צפו בתיעוד וידאו: מסעותיו של האדמו”ר מזלאטשוב בארץ הקודש

די לברברת!
יש מצוות עשה דיישוב ארץ ישראל ועלינו לקיימה!

מצוות עשה דאורייתא של יישוב ארץ ישראל

הרמב”ן בספר המצוות מצוות עשה ד’ וז”ל:

“מצוה רביעית: שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב. ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אומרו להם: “והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה”, “והתנחלתם את הארץ”, “אשר נשבעתי לאבותיכם”.

ופירט אותה להם במצווה הזו כולה, בגבוליה ומצריה, כמו שאמר: “ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים” וגו’, שלא יניחו ממנה מקום.

והראיה שזו מצווה, אומרו יתעלה בעניין המרגלים: “עלה רש כאשר דבר ה’ לך, אל תירא ואל תחת”. ואמרו עוד: “ובשלוח ה’ אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם”. וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה, כתוב “ותמרו את פי ה’ אלהיכם”, וכן “לא שמעתם”, הוראה שהיא מצווה, לא ייעוד והבטחה.

וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצווה, וכן אמרו בגמרא סוטה [מד ע”ב]: “אמר רבא: מלחמת יהושע לכבוש, דברי הכול חובה. מלחמת דוד להרווחה, דברי הכול רשות”. ולשון ספרי: “וירשתה וישבת בה: בזכות שתירש – תשב”.

ואל תשתבש ותאמר, כי המצווה הזאת היא המצווה במלחמת שבעה עממין, שנצטוו לאבדם, שנאמר: “והחרם תחרימם”. אין הדבר כן. שאנו נצטווינו להרוג האומות ההם בהילחמם עימנו, ואם רצו להשלים – נשלים, ונעזבם בתנאים ידועים. אבל הארץ – לא נניח אותה בידם, ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם [דברים רבה פר שופטים]: “הגרגשי פנה והלך לו ונתן להם הקב”ה ארץ טובה כארצם, זו אפריקי”, נצטווינו אנו לבוא לארץ ולכבוש מדינות הערים ולהושיב בה שבטינו. וכן אחרי הכריתנו העמים, אם רצו שבטינו לעוזבה ולכבוש להם ארץ שנער או ארץ אשור וזולתם מן המקומות, אינם רשאים; שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה.

וממאמרם “מלחמת יהושע לכבוש”, תבין כי המצווה הזו היא הכיבוש. וכן אמרו בספרי [דברים יא]: “כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה” וגו’, “אמר להם: כל המקום שתכבשו חוץ מן המקומות האלו, הרי הם שלכם. או רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו ארץ ישראל? תלמוד לומר: ‘וירשתם גוים גדולים ועצומים’, ואחר כך: ‘כל המקום אשר” וכו’. ואמרו: “ואם תאמר: מפני מה כיבש דוד ארם נהרים וארם צובא, ואין מצוות נוהגות שם? אמרו: דוד עשה שלא כתורה, התורה אמרה: משתכבשו ארץ ישראל, תהיו רשאים לכבוש חוצה לארץ; והוא לא עשה כן”. הרי נצטווינו בכיבוש בכל הדורות.

ואומר אני, כי המצווה שחכמים מפליגים בה, והוא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו [כתובות דף קי ע”ב]: “כל היוצא ממנה ודר בחוץ לארץ – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שנאמר: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה’ לאמר לך עבוד אלהים אחרים”. וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה – הכול הוא ממצות עשה הזה, שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן, היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע במקומות הרבה. ולשון ספרי:

“מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיא בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי נתן, שהיו יוצאין חוצה לארץ, והגיעו לפלטיה, וזכרו את ארץ ישראל, וזקפו את עיניהם, וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: ‘וירשתה וישבתה בה ושמרת לעשות.’ ואמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות.”

עכ”ל רבנו הרמב”ן.
אגרות מרן החזון איש [ס’ קע”ה]: …מצב הארץ נפרז מרחוק כידוע ואינו גרוע מן הגלות בחו”ל חלילה ומצות ארץ ישראל הוכרעה ע”י הרמב”ם והרמב”ן וש”פ [= ושאר פוסקים], וידוע עד כמה שאף ה”חפץ חיים” זללה”ה לעלות.