1.
את יעקב בקשט פגשתי, לראשונה, במטה הבחירות של אלי ישי. הוא היה חדור אמביציה לעשות הכול כדי שמפלגת ‘יחד’ תעבור את אחוז החסימה. יותר נכון, לא היה לו ספק באשר לכך.
לשם כך, הוא תרם ממיטב כספו.
בקשט הוא תושב שכונת הר נוף, חוצניק במקור. השבוע פגשתי אותו בפעם השניה, בבר המצווה לבנו של אלי ישי. הוא נראה מחויך. אם התאכזב ממפלתה של מפלגת ‘יחד’, הרי שחיוכו לא הסגיר דבר. הפוליטיקה היא גלגל, אמר. ושוב חייך.
“אני פוגש את אריה דרעי כל שבת, אנחנו מתפללים באותו בית כנסת, ואני אומר לו ‘דוגרי’ את מה שאני חושב”, סיפר. “לי חשוב לבחור ולתמוך במפלגה שתשמור על ארץ ישראל, ואני לא סומך עליו בעניין הזה. על אלי ישי – כן”.
“בעצם”, הוא המשיך, “הייתי מתאים אולי לבית היהודי. לנפתלי בנט. אבל הם לא חרדים, אז אני לא שם. המפלגה של אלי ישי חרדית”.
2.
היה זה ערב ‘קשה לצפייה’.
רק ארבע שנים חלפו מאז בר המצווה לבנו הקודם של אלי ישי. אבל שום דבר בערבו של יום שני, באולמי נוף שברחוב שחראי בשכונת בית וגן, לא הזכיר את הערב ההוא.
הייתי שם אז, הייתי שם גם עתה.
אז, הגעתי כדי להפיק תועלת עיתונאית מאירוע שכולו סלב. הפעם הגעתי באמת כדי לאחל מזל-טוב לאנשים שלא שפר עליהם גורלם הפוליטי בשנה זו.
ציפי, הרעייה, הייתה נראית טוב כתמיד. אם עברו עליה שעות של דמעות בתקופה האחרונה, הרי שזה לא ניכר. “אנחנו חזקים”, אמרה. רצתי להאמין, אבל התקשיתי. איך אפשר להיות חזקים כשכל מעשי ידיך טובעים בים.
גם אלי חייך כשאיחלתי לו מזל-טוב. אבל משהו בחיוך היה דומה יותר לעצב. הלוואי וטעיתי.
למזלם הגדול, יש להם משפחה טובה, מחונכת, כזו שמביאה להם רק נחת. וזה, בהחלט מנחם.
3.
אז – הכול היה כה שונה.
בשעות הערב, קצת לפני שהתחילה הצרמוניה באולם, הצטופפה צמרת המדינה בסלון הבית שברחוב הקבלן 45.
כיבדו בנוכחותם: ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא המדינה שמעון פרס, מלווים בפמליה ביטחונית. הכול, לכבודו של הגר”ע יוסף, שלא פסק מלחלוק כבוד למנהיג ש”ס דאז, אלי ישי. אפילו סרט ברכות מיוחד שלו הופק במיוחד להקרנה באולם.
ארבע שנים, ומש”ס לא נותרו אלא פירורי זיכרון ממה שהייתה. מאלי ישי נותר רק האבק. ש”ס בלי הרב עובדיה לעולם לא תהיה מה שהייתה בימי ההדר.
נתניהו הזכיר אז לאלי איך השתתף בברית של ילד בר המצווה. נשארת צעיר, החמיא לשר הפנים שלו.
הייתי שם בבית. “כל מה שהוא אומר לכם – זה ממני”, שמעתי אז במו-אוזניי את הרב עובדיה זצ”ל אומר לראש הממשלה. היום, באווירת החשדנות השוררת בין הלשכה הראשונה לש”ס, מן הסתם יש מי שמתגעגעים לאמירות מהסוג הזה.
רק לפני מספר ימים הבריזו ח”כים מהקואליציה בחירות לנציגת הכנסת בוועדה למינוי דיינים, והותירו את מומלצת הקואליציה בחוץ . בלשכת נתניהו יש המפנים אצבע מאשימה כלפי יו”ר ש”ס, ועמו עוד אחד, אולי אפילו שניים, מנאמניו הקרובים בסיעה. בש”ס שוללים מכל וכל את ההאשמות. הם אפילו מוכנים, הם אומרים, להיבדק במכונת אמת.
עצתי לאנשי לשכת נתניהו: לכו על זה. פזרו את החשד. או שלא.
4.
אין מאושר מחבר הכנסת ישראל אייכלר בימים אלו.
הוא מסתובב במסדרונות הכנסת כחתן ביום חופתו. אחרי הכול, לא בכל יום מצליח ח”כ לנצח את ח”כ משה גפני.
הוא זוכר כיצד ציטטו בכלי תקשורת, מפי מקורבי יו”ר דגל התורה ש”אין ח”כ חילוני אחד שיצביע לו”. כעת, כשהוא מצויד בהצבעתם של 97 ח”כים, רובם חילונים, הוא לא יכול שלא לחוש שמחה עצומה.
הנה, הוא זכה להחזיר את הכבוד החסידי האבוד, עוד מימי ועדת הכספים שנלקחה לטובת הפלג הליטאי, משליכה את יעקב ליצמן לבור של משרד הבריאות. עזר לו אלוקים, והוא מצא שהוא נהנה בתפקידו שם. אבל זה ממש לא היה מובן מאליו באותם הימים.
עכשיו, אייכלר בוועדה למינוי דיינים יהיה מחוזר, כפי שלא היה מעולם. והליטאים? שיחכו בסיבוב למחווה של אגודת ישראל אם לאפשר לח”כ לשעבר יעקב אשר לשוב אל הכנסת.
בסביבת סגן שר החינוך מאיר פרוש בטוחים שהוא יפרוש מהכנסת, ויפנה את מקומו לטובת נציג דגל התורה. הם גם לא אוהבים שמחטטים להם ושואלים “מה יהיה התגמול”.
הוא יפרוש כי הוא סבור שזוהי טובת היהדות החרדית, הם מתעקשים. כשמדובר בפוליטיקאים, אני ממש לא בטוחה שזו האמת, אבל אולי מתוך שלא לשמה, יבוא גם לשמה.
5.
בעוד בלשכת ראש הממשלה טרם סגרו אפילו את כל המינויים, כבר יש מי שלוטש עיניים לתפוס את מקומם. ולא, לא מדובר בבוז’י הרצוג. אפילו לא בציפי לבני.
מתברר שיאיר לפיד, מי שהגיח בבחירות הקודמות מעולם התקשורת, זינק ל-19 מנדטים ותפקיד שר אוצר, אך צנח חזרה ל-11 מנדטים שיושבים באופוזיציה – החל את המרוץ שלו אל ראשות הממשלה. בינתיים – רק בכותרות.
“הבחירות הבאות יהיו בין ימין למרכז”, הוא סבור, כשהוא קובר את סיכויי השמאל הישראלי לשלוט “בשלושים השנים הקרובות”.
בבחירות הבאות, כך חשף בפגישה שערכנו איתו מטעם תא הכתבים בכנסת, הוא הוא יהיה שם – ובענק.
אליבא דאביגדור ליברמן, ייערכו הבחירות כבר בתחילת החורף הקרוב. האם תצליח להשלים עם יעקב ליצמן בחמישה חודשים? – שאלתי. הוא חייך.
או שיצליח או שהבחירות יתאחרו. אחרי הכול, לא תמיד ליברמן צודק, לאחרונה הוא פחות ופחות צודק. ככה זה כשאתה מגיע עם מרכולת של שישה ח”כים בלבד.
אז קבלו את הקרב הבא: יאיר (לפיד) נגד אבא של יאיר (נתניהו).
6.
נחזור אל אריה דרעי, יו”ר ש”ס ושר הכלכלה, הנגב, הגליל, ויש אומרים, גם הדתות.
יש שיגידו, שהוא לא ממש הפנים מיהו ‘נתניהו החדש’. היה נתניהו הישן, ראש ממשלה שרעד מהשותפות הקואליציוניות שלו, שעשה הכול כדי לרצותן, שפחד מכל עלה נידף ברוח.
ויש את נתניהו החדש, זה שזכה בבחירות האחרונות ב-30 מנדטים, כנגד כל הסיכויים. האיש שחש שבזכות מה שעשה, בזכות ההתעשתות שלו בזמן, ניצח את בוז’י הרצוג.
ואת הנצחון המתוק הזה הוא לא ייתן לאיש להרוס לו.
אם בשלהי הקדנציה הקודמת די היה בשמועות על התארגנות אלטרנטיבית מצד בוז’י הרצוג את יאיר לפיד, הרי שהפעם, אין שום סיבה שרוח מרד פנים-קואליציונית לא תוביל אותו למהלכים בלתי הפיכים. מבחינת ש”ס, כמובן.
אז נכון שאלי ישי נתון כרגע בקשיים כספיים, ולא ממש מסוגל להתמודד עם ‘יחד’ במערכה מחודשת. ובכל זאת, מי שראה את חגיגת בר המצווה שלו, את הגבירים שהגיעו (מיראשוולי, צבי עמר ועוד), את הפוליטיקאים שנטלו סיכון והתייצבו למרות שבש”ס עיקמו פרצוף, מבין שלא בטוח שהוא אמר את המילה האחרונה.
נתניהו כועס על דרעי. הוא כעס בסוף השבוע, כשחשד בו (ועדיין חושד) שהוא ואולי עוד אחד או שניים ממפלגתו הצביעו למועמדת של המחנה הציוני, שנבחרה לנציגת הכנסת בוועדה לבחירת דיינים.
אבל זה עוד כלום לעומת כעסו העכשווי.
אחרי שהסתדר עם שני הפלגים ביהדות התורה (אפילו ליצמן שהתחיל את המסע כשבסביבתו נשבעים שאין סיכוי שהאדמו”ר מגור יסכים לרדת מהדרישה הנחרצת על קצבאות הילדים, נעתר לתוכנית החיסכון שהציע האוצר) – הפציע אריה דרעי, הפעם עם תכניתו להחיל מע”מ אפס. ובעיקר, עם האיום: “אם דרישתי לביטול המע”מ על מוצרים שעליהם נחליט לא תסוכם, סיעת ש”ס לא תתמוך בתקציב המדינה”.
זו לא רק הדרישה עצמה, זהו גם הטון המאיים.
והפעם, אין את הגר”ע יוסף זצ”ל שיאמר: “כל מה שהוא אומר לכם, זה ממני”.