כחילונית אני חושבת שטוב שיש דוסים, ותודה שצמתם גם בשבילי

בעיני זה מרשים מאוד שדתיים הם סוכנים של זיכרון לאומי.

לא רק של הדבר עצמו – נגיד מתן תורה או להבדיל חורבן הבית – אלא גם של הרגש שנלווה אליו.

כי מה זה זיכרון בלי רגש? טופס. טקסט.

נכון שחילונים הסתפחו בשנים האחרונות לפעילות של תשעה באב, אבל לטעמי התוצאה המשותפת היא קצת שיעור חברה, כי בלי הרגש הדתי, או רגש כלשהו, קשה להתייחס לחוויות היסטוריות מכוננות בתור חלק מהזהות.

אומר ביושר: אני לא מרגישה שיצאתי ממצרים, ולא שהייתי במעמד הר סיני ולא שראיתי את בית המקדש נשרף.

כחילונית, יש לי הסתייגויות מהקמת בית מקדש שלישי – אפילו בלי קשר לפוליטיקה של המזרח התיכון. בית מקדש? ארון הברית? קורבנות? ומה אני צריכה כהן גדול על הראש עכשיו?

כחילונית, נראה לי שהיו מעמידים אותי לדין תורה פעמיים בשבוע.

כחילונית, נראה לי שבית המקדש השלישי הוקם מחדש, גם אם בצורה אחרת.

כחילונית, אני מאלה שעושים פרצוף אם סגרו להם מסעדה בתשעה באב. אבל למרות שמנהגי האבלות של תשעה באב נראים לי לא שייכים לתקומת עם ישראל בארצו וכדומה, אני חושדת שאלמלא הרגש שהדוסים סוחבים איתם כלפי הממלכה היהודית הנושנה, החרבה – אולי לא הייתי כאן, בעיר תל אביב שבמדינת ישראל, מריצה דאחקות על הכהן הגדול.

אם העם היהודי היה צריך לסמוך על הזיכרון ההיסטורי שלי היתה לנו אחלה קהילה יהודית בגולה, שהיתה משגשגת פה, ונכחדת שם, או מתבוללת באופן כללי.

אז בסך הכול כחילונית אני חושבת שטוב שיש דוסים, ותודה מעומק הלב שצמתם גם בשבילי.

• מתוך דף הפייסבוק של עירית לינור