11 שנים לגירוש • קובי סלע מגיש: אחרי מנחה עולים לאוטובוס • סרט

“אחרי מנחה עולים לאוטובוס” מלווה את משפחת לופס מהיישוב קטיף לפני, בזמן ואחרי הגירוש מביתם. הזוג מתאר את הרגשות והמחשבות לפני, בזמן ואחרי הגירוש מהבית היפה שתכננו ובנו בידיהם.

כך כתב קובי סלע יוצר הסרט:

הרגע הזה, הרגע בו הבנתי שיש לי סרט, שינה למעשה את דרך ההסתכלות שלי על הגירוש. בפרספקטיבה של ארבע שנים, מותר להניח שאם רק הייתי יודע שזה הולך לקרות, הרי שהייתי מצטייד במצלמה אמיתית, ולא בכאילו מצלמה מקצועית. בטח הייתי דואג למיקרופון חד כיווני, לזוויות צילום נוספות, לעוזר צלם.

אבל, זהו. שלא חשבתי על סרט. בסך הכל צילמתי קצת “כדי שיהיה לאחותי ולילדים מזכרת” מאותו יום ארור.

את גוש קטיף למדתי להכיר רק בשנתיים האחרונות שלו, כגוף תוסס וחי. קודם לכן ביקרתי שם פעמיים בשנה. הייתי במלון המפורסם, השתכשכתי בחוף הנפרד ההוא, שידרתי מהחגיגות בט”ו באב, ואפילו הנחיתי שם פעם את המופע של פריד ובן דוד.

אבל השנה האחרונה של הגוש הייתה סוג של יארצייט מתגלגל, מסיבת פרידה שנפרשת על כמעט שנה וחצי. כאן, כמה שלא תתחבט בעניין, תצהיר הצהרות ותתבטא באופן ברור וצלול, הרי שאת האבל הפרטי אתה מתחיל הרבה לפני שהדחפור האימתני מרסק לך את הבית.

גוש קטיף, מלבד העובדה שמדובר בעוד חלק מארץ-ישראל, כמו בני-ברק, חולון ומזכרת בתיה, הרי שמבחינתי שם נפל דבר. אנשים טובים, כמוני וכמוהו, עזבו את ביתם בדמעות ותו לא. אפילו לא באמת נלחמו.

באותם ימים השלמתי עם ההבנה שאולי ריבונו של עולם לא ממש רוצה אותנו שם, אם כי מאז אני כבר לא בטוח איפה כן. אבל כשרוב האזרחים ממשיכים את שגרת חייהם בבתי קפה ובחוף הים, שעה שאלפי ישראלים גולים מביתם ולא מרגישים דבר, הביא להבשלה אצלי של ההתנתקות במובן הקלאסי. הווי אומר: אין לי עם אותם ישראלים דבר ומחצה. לא רוצה שיפריעו לי, לא מתכוון להפריע להם, ושלום על ישראל.

מפיקה אחת מערוץ 10 התקשרה אליי, כמה שעות לפני שנהרס הבית היפה ההוא מקטיף. נשמעתי לה כאילו אני מתייפח, מה שלא היה לא נכון – והיא בקשה הסבר לדמעות. “כולם פונו, הסיפור נגמר, מה הקטע שלך?”

הסברתי לה, במילים מבולבלות, שזה כנראה סוג של משבר. “אני מניח שהקב”ה אומר לנו משהו, רק שקשה לי במצבי לפענח אותו”. יש איזו מחווה שהוא יכול לעשות כדי להחזיר לך את האמון, היא שאלה. ואני רק ביקשתי לסלק את אריק שרון מהזירה. “רק בשביל שלא יגידו, שהוא ניצח את ארץ-ישראל”, הסברתי את הבקשה הקטנטונת.

אז איפה שרון, איפה המתיישבים שגורשו ואיפה אנחנו – כולם כבר יודעים.

התשובה שלי לשאלה הזאת מתומצתת בפסוק שחותם את הסרט ומהווה גם תשובה לעצמי: “כי לא ייטוש ה’ עמו ונחלתו לא יעזוב”.