האם יום ליום חשף סיפור שחייב לפתוח את מהדורת חדשות ערוץ 2?

1.

מאוד מעניין שעיתון בקהילה זכה לאישור לשוחח עם היילי מנגיסטו, אביו של הישראלי המוחזק ברצועת עזה.

עוד יותר יפה שהעיתון מציין, בכותרת המשנה, בכתבה פרי עטו של יעקב מן: “כמעט שנה שהצנזורה הישראלית אוסרת על היילי מנגיסטו להתראיין לכלי התקשורת בכל מה שנוגע לסיפורו של בנו אברה ש’עף’ מעל גדר הביטחון והגיע לנמל הדייגים בעזה”.

מרתק לקרוא ראיון של הכתב עם האב. מרתק – אך גם מגוחך.

מדוע?

קודם כל, כי אין תמונה של המראיין עם האב, כך שלא ברור האם לא מדובר בלקט מן התקשורת הכללית. התמונה הפותחת, בה נראה האב לצד בנו המתראיין אל מול מיקרופונים הנושאים סמלים שונים של כלי תקשורת, רק מרמזת כי מדובר בלקט.

שנית – כבר בשבוע שעבר הגיש המתחרה משפחה ראיון עם האב. בכתבה ההיא טרח כתב העיתון אהרן גרנות לסור אל בית המשפחה.

גם באיחור של שבוע וגם ראיון מלוקט? זה כבר קצת יותר מדי.

2.

הנה קטע, אקטואלי מתמיד, אותו הקדיש כתב משפחה אריה ארליך ליום תשעה באב.

“איכה ישבה בדד היהדות החרדית.. כשגיצים של מחלוקות וקטטות ושנאות מלחכים את שולי מחנותיה ואוכלים בכל פה בעדותיה”.

“כיום אכשר דרא ואין שנאת חינם, כי אם מחלוקת לשם שמים בלבד…”

“שכל מחלוקות שבעולם מונעים מיצרים אפלים ונובעות מרבדים נמוכים שבנפש המתקוטטים, ואילו מחלוקתם-שלהם בוהקת כזוהר הרקיע. חפה מכל רבב של אינטרס אישי”.

“צאו וראו את קטטת חברי הכנסת החרדיים השבוע בכנסת… כל באי בית המינים נאלצו לחזות בקטטת האימים הזו, שבמסגרתה כל צד נפגש עם חברי כנסת שאינם חרדיים, וניסה לעשות נפשות לעצמו ולאיש שלומו. כל אחד תדרך נגד האחר, קשר קשרים וכרת בריתות נגד חברו מאתמול, על מנת לחזק את סיכוייו ולבסס את מעמדו”.

“ועל מה ייהום הסער? על שאלת איוש הוועדה למינוי דיינים בכנסת. האם יהיה זה חסיד בעלזא שמגבעת סאמט לראשו וגרביו משוכים עד לברכיו כמנהג חסידי גליציה, או שמא ליטאי יהיה זה, שזקנו סדור והליכותיו כשל אנשי ליטא… על שאלה זו סערו מוסדות תבל”.

“ונגזרות היו לה למחלוקת זו, שכך אמרו אנשי האגודה למניפי הדגל: אם תתמודדו נגדנו, תשכחו מן החוק הנורבגי. ואם לא יהיה חוק נורבגי, כיצד יוכל יעקב אשר, העומד במרפסת הכנסת ומייחל לשובו לציון ברחמים לממש את חזונו?…”

איכס, זו המילה. ארליך לא כתב אותה. אנחנו השלמנו.

3.

מאחר והמודיע לא הספיד את ראש הישיבה, בחרתי להביא כאן את ההספד שהקדיש בקהילה.

לא אחטט במה שעומד מאחורי הסיבה להתעלמות, רק אביא קטע מתוך ההספד המופיע בטורו של אברהם דוב גרינבוים – ולא אוסיף.

“את הגאון רבי יהודה מנדלסון זצ”ל ראש ישיבה לצעירים ‘נר ישראל’ היו אוספים בדרך להר הזיתים… הוא הגיע בכל יום, קיץ וחורף, אינתיפאדה ומלחמת המפרץ.

הוא כאן, עולה במדרגות לאדמו”רים שלו, כ”ק מרנן הבית ישראל והלב שמחה זצוק”ל… ההתקשרות שלו לרבותיו הייתה לשם דבר. בחיי חיותם נשא חן בעיניהם. תחילה כתלמיד בישיבת שפת אמת, רחוק מבית הוריו… הוא נקרא פעם אחר פעם לשתות ‘תה’ במעונו של הרבי…

שבוע לפני הסתלקותו של הבית ישראל הוא מבקש ממנו: אל תניח לי. לאז מיר נישט אפ…

בליל שבת… נפטר החסיד הגדול במיתת נשיקה. במוצאי שבת הוטמן ברגביו של ההר אותו שמר ועליו דרך כל יום, לא לפני שגופו הוכנס למערה, מקום תפילתו משך עשרות בשנים”.

4.

תחת תחקיר (מעולה, צריך להודות) שביצעה הדס אפיק, החוקר את מחירי הקייטנות והמחנות בציבור החרדי, לקראת בין הזמנים, הופיעה מסגרת קטנה.

צריך לציין כי הכותבת סיקרה בהרחבה את המחנות השונים, הן בישיבות קטנות, הן גדולות, כמו גם בסמינרים. את חב”ד, החריגה למסגרת מיוחדת – ובצדק. בחב”ד מהווים הקעמפים והקייטנות ליגה בפני עצמה, אולם השנה היה הנושא רגיש ונפיץ וגרר דיונים פנים-קבוצתיים.

“בחסידות חב”ד… מציעים את הקעמפ הידוע ‘גן ישראל’ הנמשך כשבועיים וחצי תמורת סכום של 2,400 שקל”, מדווחת אפיק. הורים רבים התלוננו, שמדובר במחיר מופרז, ובפרט כשהשנה ביטלו את ‘הנחת אחים’. חישבו על משפחה לה ארבעה בנים ותגיעו לסכום בלתי הגיוני.

“‘במיוחד, שהמדריכים והמדריכות לא מרוויחים שקל אלא מבצעים את עבודתם בהתנדבות”, קובלים חלק מההורים”, מציינת הכותבת.

מצד שני, הנהלת הקעמפ (שבחרה לא להגיב) תציג מן הסתם, אילו תגיב, את ההוצאות הגדולות (אוטובוסים לטיולים, כניסה לאתרים, אוכל, שכירות המקום ועוד ועוד). הפולמוס בעיצומו ונראה כי הבחורים המגיעים מבתים אמידים יותר יהנו מהקעמפ, בעוד אחרים – יאלצו, מן הסתם, לוותר.

בגדול, קריאת תחקירים המופיעים באופן שוטף בעיתון משפחה מעלה אצלי מסקנה מעניינת: נשים מבצעות טוב את התחקירים (שאפו למשפחה שמאפשר להן. אגב, גם ביתד חלק מהתחקירים מתבצעים בידי כותבות).

הן הוגנות, הן יסודיות.

5.

מעולם לא קראתי סיפור דמיוני כמו זה שהופיע במדור ‘סדר שלישי’ ביום ליום.

הכתב מודה כבר בתחילת הטור: “הסיפור הבא נשמע כמין יצירת דמיונית לעילא ולעילא”, ו”אילולי בעל הסיפור היה פוגש את כותב השורות, דומה היה שהסיפור לא היה רואה אור לעולם”.

תמציתו: ילד בשם בני, יתום מאב ומאם, שמאבד אותם בתאונה שזעזעה את תושבי מדינת ישראל וסוקרה בהרחבה בחדשות. “הבן נשאר לפליטה וגדל עם סבתו שהחליטה לאמץ אותו”.

במהלך השנים צובר בני הרבה מועקה בליבו ונוהג להטריד טלפונית אנשים, אחד אחר השני, מתוך שמות אותם הוא דולה מספר הטלפונים.

אחד המוטרדים, אינסטלטור במקצועו, מחליט לבוא לבקר את הנער האומלל, השרוי בחיבוטי נפש, רק כדי לגלות שהוא… בנה האובד של הסבתא.

אם אכן מדובר בסיפור אמיתי ולא מצוץ מאצבע – זאת אמליץ לכותב, אפרים גלעד: רוץ עם הסיפור לחדשות 2 או 10. הם ישמחו לפתוח איתו מהדורה. שהרי, לא בכל יום מתגלה נער, מחטופי עליית תימן ומי שנקרע באכזריות מחיק אמו בשנות קום המדינה, כך לפתע פיתאום.

ואם דמיוני הוא הסיפור – יש להצהיר על כך, ובצורה ברורה, כבר בתחילה.

6.

עשר שנים חלפו מאז ההתנתקות מגוש קטיף, וכמעט כל העיתונות החרדית מקדישה לאירוע סיקור יפה.

כמעט, כי יתד נאמן בחר להתעלם והעדיף לשלוח את כתב השטח אל ההתיישבות החרדית החדשה בהר יונה שבנצרת (רק חבל שההתיישבות הזו מלווה גם ביח”צנים).

מי שזוכה השבוע בתואר כתבת השטח הטובה ביותר הוא המודיע, ששיגר את משה מיכאל צורן אל מרומי הגבעה שמול קיבוץ ‘ניר עם’, שם נהרגו אשתקד ארבעה קצינים שנזעקו למקום, לאחר חדירת עשרות מחבלים שיצאו ממנהרת טרור.

התושבים עמם שוחח הכתב, ובכללם “המציל של הבריכה המקומית”, טוענים שהרעשים “מתגברים מיום ליום, ויש קו ישר המחבר בין כל התזוזות עד לעזה, ולא במקרה הוא עובר דרך המקום בו נחשפה המנהרה הראשונה”.

בסיור קיבל הכתב גם עדות של “כמה סטודנטים השוכרים דירות בקיבוץ” ואשר “שומעים רעשים ותזוזות אדמה מתחת לדירותיהם ופוחדים להישאר במקום”.

ארובן אהרונוב ואסף יוסף זייגר, אנשי ניר עם, סיפרו לו בקול חרד: “מי יודע אם ברגע זה אנחנו לא דורכים על מנהרה נוספת, ואלה שחפרו אותה צופים בנו עכשיו מטווח ראיה קצר מאד”.

זייגר, הוא אגב, בעל התשובה של הקיבוץ. שמונה שנים עשה בישיבת נתיבות עולם בבני ברק. “הדי הנקישות ממעבה האדמה”, הגיעו לאוזניו הרבה לפני שהתגלתה המנהרה.

שנה אחרי, וקולות החפירה עדיין נשמעים באוזניים.

7.

ביום ליום מנסה ח”כ יצחק ועקנין ללבוש  עור של זאב ולאיים.

הערכה פשוטה: במקום בו לא הצליח הרב הראשי, הגאון רבי דוד לאו, אין שום סיכוי לח”כ מן השורה להצליח. גם אם יזכה בגיבוי של יו”ר סיעתו, שר הכלכלה אריה דרעי. חזקה על יבואני הבשר שימצאו כל דרך כדי ללמד את כולנו ‘לקח’, ולשלם את מחיר המלחמה בהם ובקשריהם עם קודקודי הכשרות.

“יש במדינה מלאי של בשר לעוד חודשיים לפחות עד אחרי החגים”, מודיע ועקנין, ומוסיף כי על פי החוק, התעשיינים והיבואנים חייבים לאגור בכל עת אוצרות מזון לחודשיים לפחות, וזאת למצבי חירום.

“לכן אין שום סיבה שבעולם שיחסר בשר בזמן הקרוב ובתקופת החגים, גם אם נמנע מהצוותים לצאת לחו”ל”.

אז זהו, שיש חוק המחייב לאגור, אין שום חוק המחייב אותם לשחרר את המלאי, בעת שאינה עת חירום. אם ירצו, ישמרו על המלאי, וישחררו  רק בעת הנוחה להם. חודש כסלו, רק לדוגמה. ובחגים, יאכילו אותנו בשר יקר.

וחוץ מכותרות בבטאון התנועה (שכבר אינו סר למרותו של דרעי, כפי שהצהיר האחרון לפני מספר ימים), מה תעשה להם, ח”כ ועקנין?