• נוהגין שאין מקדשין הלבנה עד אחרי תשעה באב מפני שהעם שרוי בצער ואבילות. ובמקום שיש עננים היו שהתירו לקדש כבר במוצ”ש שלפני תשעה באב. במקרה כזה מותר להגביה את הרגליים כשאומרים ‘כשם שאני רוקד כנגדיך’ ואף לנגן הזמר ‘טובים מאורות’.
• מסירים הפרוכת מעל ארון הקודש, ויש שרק מסיטים אותה לצידי הארון. את תפילת הערבית עורכים על הריצפה, ואומרים אותה בלחש ובכי כמנהג האבלים.
• בתפילת ערבית אין אומרים ‘עננו’, וגם לא את תפילת ‘נחם’ שאותה אומרים במנחה. הספרדים נוהגים לומר ‘ענינו’ וכן את תפילת ‘נחם’ בכל התפילות.
• אחר תפילת ערבית קוראים את מגילת איכה, ואין מברכים עליה אף אם היא כתובה על קלף, ויש שנהגו לברך.
• לאחר תפילת ערבית אומרים את סדר הקינות המודפס בסידורים לפי המנהגים השונים. אחרי הקינות אומרים ‘ואתה קדוש יושב תהילות’ וכו’ [ללא ‘ובא לציון’], אומרים קדיש בלא תתקבל, ועלינו לשבח.
• חוזרים מבית הכנסת אל הבית ביחידות ולא בחבורה.
• ככלל בתשעה באב, יש הנוהגים לעשות תיקון חצות בלילה ויש שלא נהגו כן. ביום אין לעשות תיקון חצות.
• יש הנוהגים לברך את ברכת ‘שעשה לי כל צרכי’ בבוקר תשעה באב ויש שלא נהגו כן.
• תפילת שחרית הינה תפילה רגילה מלבד תפילת ‘ענינו’ ותפילת ‘נחם’ בשמונה עשרה לפי הספרדים. גם בענין נשיאת הכהנים את ידיהם בתפילת שחרית ישנם כמה מנהגים.
• מותר למכור את העליות כרגיל גם בתשעה באב.
• בהוצאת ספר תורה אין אומרים ‘אל ארך אפים’ אך אומרים ‘ויהי בנסוע’ ו’בריך שמיה’.
• קוראים בתורה בפרשת ואתחנן [דברים ד, כה] שלשה קרואים. ומי שאינו מתענה שלא יעלה ולא יקרא בתורה.
• קוראים בהפטרה את ‘אסוף אסיפם’ [ירמיהו ח, יג]. קוראים את ההפטרה בניגון איכה.
• לאחר תפילת שחרית קוראים קינות כנדפס בסידורים לפני העדות השונות.
•לאחר הקינות אומרים ‘אשרי’ ואין אומרים ‘למנצח יענך’. אומרים ‘ובא לציון’ ומדלגים פסוק ‘ואני זאת בריתי’, ואומרים קדיש שלם בלא תתקבל. אין אומרים שיר של יום, ולא אין כאלוקינו. בענין ‘עלינו לשבח’ יש שנהגו לומר ויש שלא נהגו לומר.
• יושבין על הארץ בתשעה באב, גם בבית הכנסת, ולאחר חצות הקילו ליישב על ספסל.
• אין ללמוד תורה או למסור שיעורי תורה בתשעה באב מלבד דברים המותרים הכוללים את ענייני החורבן, הלכות אבילות ופסוקים קשים מירמיה ואיוב.
• הרבה נוהגין לילך לבית הקברות בתשעה באב.
• בספר ‘כנסת הגדולה’ כתב שאסור לעשן בתשעה באב שכן העישון משיב את הנפש. מאידך פוסקים רבים שהובאו ביחווה דעת התירו את הדבר, למי שהורגל בכך ונצרך להפיג עצבנותו. וראה לקמן שבקיהלות מסוימות הקפידו שלא לעשן בחצי היום הראשון.
• ברית מילה בתשעה באב: הברית נערכת לאחר הקינות קודם עלינו’. ובעלי הברית מותרים באכילה.
• אין נכון להתפלל מנחה גדולה בתשעה באב.
• מוציאין במנחה ספר תורה ואומרים ‘בריך שמיה’, וקוראים בפרשת ‘ויחל’ [כי תשא]. גם במנחה לא יעלה או יקרא בתורה מי שלא מתענה. מפטירים בישעיהו נה ‘דרשו ה’ בהמצאו’, והספרדים מפטירין בהושע יד ‘שובה ישראל’.
• בשמונה עשרה אומרים את תפילת ‘נחם’, ולא נוהגים להזכיר ולהכריז לציבור לומר תפילה זו. בברכת ‘שומע תפילה’ יאמר תפילת ‘עננו’.
• בחזרת הש”ץ נושאים הכהנים את כפיהם כמו שאר תעניות ציבור. לאחר התפילה לא אומרים ‘אבינו מלכינו’ כמו בשאר תעניות ציבור.
• נוהגים לקדש הלבנה במוצאי תשעה באב, וינעל מנעליו הרגילים קודם קידוש לבנה.
מנהגים עתיקים ומעניינים מקהילות ישראל לחודש אב – אלו מנהגים נותרו ואלו אבדו עם השנים?
• בפרשבורג נהג החתם סופר לכנס את הקהל ביום ז’ באב, היום בו נכנסו הנכרים להיכל וקלקלו בו, והיה קורא לבכי ולמספד בכי והתעוררות על גלות השכינה והיה מונה מנין השנים מחורבן בית שני. כמו כן היה מקונן על הגדולים שהסתלקו באותה שנה [מנהגי רבותינו והליכותיהם, עמ’ קלה].
• נהגו בלוב לעטוף את ספר התורה בתשעה באב בבד שחור. כשהיו מוציאים את ספר התורה לא היו מניחים אותו על התיבה אלא על אחד השולחנות [נחלת אבות עמ’ קג].
• כמו בקהילת לוב נהגו בקהילת וורמייזא לכסות את ספר התורה במפה שחורה, אך שם היו עושים זאת גם לפרוכת ולכיסאות [מנהגים דק”ק וורמייזא, הרב שמש, עמ’ קטז].
• בחסידות קומרנא הקפידו ללכת בפוזמקאות ולא בנעלי גומי בתשעה באב וביום הכיפורים [מנהגי קומרנא עמ’ פג].
• נהגו בחב”ד לערוך סיומי מסכת בכל יום מתשעת הימים ובכלל זה בתשעה באב. וכתבו פוסקי ההלכה מבית חב”ד כי ראוי להמשיך מנהג זה עד יום ט”ו באב. [שמירת המועדים עמ’ 264]
• עוד נהגו בחב”ד שלאחר חצות היום של תשעה באב יכול ללמוד את השיעורים הקבועים בחת”ת, והלכות בית הבחירה. [שמירת המועדים עמ’ 266]
• בבוכארה היו נוהגים שבליל תשעה באב צועדים לבית הכנסת יחפים ממש. את פרקי איכה היו מחלקים בין המתפללים ולכל פרק היה לחן משלו [יהדות בוכרה עמ’ 595].
• בבוכארה נהוג היה שביום תשעה באב ישובים היו בצידי הרחוב, כאשר אפר מונח על הראש, וקוראים את הקינות בקבוצות בקול מונוטני עצוב [יהדות בוכרה עמ’ 594].
• יש שנהגו בבוכארה לצבוע לאחר חצות היום את הבית ואף לנקותו כהכנה לקראת בואו של מלך המשיח, שכן עתיד תשעה באב להפוך ליום טוב. כך נהגו גם הנשים בקהילת לוב [יהדות בוכארה עמ’ 595, נחלת אבות עמ’ קה].
• בשחרית של תשעה באב נהגו בלוב לא להניח תפילין וגם לא ללבוש ציצית. עוד נהגו בקהילת לוב לעלות לקברי ההורים [נחחלת אבות, עמ’ קה].
• במוצאי הצום היו אומרים בקהילת לוב האחד לרעהו: עקאבל דייר בירושלים הבנויה” [נחלת אבות עמ’ קט].
• בקהילת וורמייזא נהוג היה שהיה השמש דופק על חלונות הבתים וקורא למתפללים לבית הכנסת. אכן בתשעה באב לא היו קוראים לאנשים וכל אחד היה מגיע מעצמו [מנהגים דק”ק וורמייזא, הרב שמש, עמ’ קכד].
• בקהילת וורמייזא היו התינוקות בטילין במשך היום, ולא היו מטיילים [מנהגים דק”ק וורמייזא, הרב שמש, עמ’ קכד].
• בחסידות קומרנא לא נהגו לומר מגילת איכה כנהוג במקומות אחרים [מנהגי קומרנא, עמ’ פד].
• במרוקו היו הנשים מתאספות בפתחי הבתים ומקוננות קינות שונות שנתקנו בשפה הערבית על עשרה הרוגי מלכות, ועל חנה ושבעת בניה. [נתיבות המערב עמ’ 115]
• נהגו במרוקו לא לעשן לפני חצות היום של תשעה באב [נתיבות המערב עמ’ 117].
• במוצאי הצום היו אוכלים במרוקו חמין חלבי או דייסה העשויה מחיטין כתושות [נתיבות המערב, עמ’ 117].
—
נועד לעורר לב המעיינים בלבד. פורסם גם באתר ‘איגוד בתי הכנסת’.