פעוטה נפצעה אנושות מארגזים שנפלו עליה בשכונת בית ישראל

מחשבה קטנה: מה עבודתינו בתשעה באב? איתא באמרי פנחס שבתשעה באב השכינה יושבת בארץ לכן גם אנחנו יושבים על הארץ יחד עם השכינה, כי אנחנו צריכים להיות קרוב לשכינה, וכשאנחנו יושבים בארץ ומתאבלים ביחד עם השכינה אנו מתקשרים אליו. ויש לאדם להתבונן שאיזה פנים יש לו כאשר יושב על כסא בשעה שהשכינה הקדושה יושבת בארץ אבילה וחפויה, וכמו”כ שאפילו יושבים על הארץ אם לא משתתפים באבילות השכינה, הלא תכסה פני האדם על זה חרפה ובושה שאין דוגמתה, וה”ז דומה לאב עם בני משפחתו שיושבים שבעה ל”ע על אשת נעוריו , וכולם יושבים ומבכים מרה בבכיות עצומות עד שכל השומע בוכה עמהם וא’ מהבנים שיושב עמהם יושב ומשחק ואינו משתתף בהאבל כלל, איזה פנים יש לו?

ומה שנאמר שכשיושבים לארץ יושבים סמוך וקרוב לשכינה אין הכונה סתם שיושבים לארץ בגשמיות כי בזה שהגוף לבד יושב לארץ עדיין אינו מספיק להיות מפני זה קרובים לשכינה כי בודאי שא”א להיות קרוב לשכינה רק בגוף לבד בלי “הלב” אלא צריכים לישב לארץ גם בנפש כדי להתאבל באמת על החרבן, ואז יושבים סמוך לשכינה אז אנחנו קרובים לשכינה. ואיזה הזדמנות ישנו בט”ב ומי שלא תופס הזדמנות הזו אין שיעור לטפשותו, דהנה ידוע שבכל השנה אפשר להיות קרובים לשכינה רק ע”י שמחה של מצוה, כי עוז וחדוה במקומו ואין זה קל לכל אדם למי שאינו מזוכך עדיין כראוי שאז ה”ז קשה להגיע לשמחה של מצוה, ומכש”כ אדם שהוא מלא עבירות קשה לו מאד להכניס ללבו “שמחה של מצוה” כי החטא בטבע מוריד השמחה ונמצא שהרבה יותר קל להאדם וקרוב ללב האדם לאבל של מצוה, ממה שלשמחה של מצוה, ובט”ב היא ההזדמנות להתחבר לקב”ה מתוך אבל של מצוה. ועיקר להתעורר מכל זה לקבל על עצמינו לשנות את דרכינו להתקרב להקב”ה.

אנחנו חייבים לתפוס ההזדמנות של מצות “אבל” של היום משום שאפשר לפעול הרבה לקרב הגאולה, כמו שכתב החיד”א שהבכיות של ט”ב על החרבן ה”ז תיקון על פגם בעניני קדושה ועוד כתב שמי שאינו יכול לבכות לכה”פ יעשה קול בכי וגם זה הוא תיקון לזה.