סקר מפתיע על תשעה באב: אחד משלושה ישראלים צם
לקראת ט’ באב ערך מוזאון ארצות המקרא בירושלים, המציג בימים אלו את תערוכת ‘על נהרות בבל’ – הראשונה מסוגה בעולם, העוסקת בחורבן ירושלים ובגלות בבל – סקר מיוחד המבקש לבחון את יחסם של הישראלים לט’ באב ואת החששות של הציבור הישראלי מ’חורבן בית’ נוסף.
הסקר נערך על ידי מכון TNS בקרב 500 משיבים דוברי עברית בגילאים 18-65, במסגרת סקר אומניבוס ארצי ומייצג.
מתוצאות הסקר עולה, כי כמעט כל ישראלי שני (כ-42%) חושש כיום מחורבנה של מדינת ישראל, מתוכם כ-10% חוששים מכך מאוד.
בתשובה לשאלה מה האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל כיום, עולה כי הציבור הישראלי הכי חושש מתקיפה גרעינית (כ-28%), משנאת חינם בתוך ישראל (כ-22%) ומשחיתות בקרב מקבלי ההחלטות (כ-19%).
דווקא החרם הבינלאומי על מדינת ישראל, נושא שמדובר בו בהרחבה לאחרונה כסכנה גדולה לישראל, נתפס כאיום הגדול ביותר על המדינה רק על פי 10% מהמשיבים.
כשמחלקים את התוצאות לפי חתך אוכלוסייה – שנאת חינם היא האיום המרכזי באופן משמעותי מבחינת הציבור הדתי (כ-46% מקרב הציבור החרדי ו-42% מקרב הציבור הדתי), תקיפה גרעינית מאיראן היא האיום המרכזי בקרב הציבור המסורתי, ושחיתות בקרב מקבלי ההחלטות היא איום המרכזי ביותר מבחינת החילוניים – באופן מפתיע או שלא, זאת בהשוואה לאחוזים בודדים בלבד בקרב הציבור המסורתי, דתי והחרדי.
עוד עולה מהסקר, כי אחד מכל שלושה ישראלים צם בט’ באב. כ-4% מהציבור צם שלא מסיבה דתית, אלא כהחלטה אישית או חברתית.
נתון מפתיע: אחוזי הצמים בשתי הקטגוריות גדולים משמעותית דווקא בקבוצת הגיל הצעירה ביותר (18-29).
אחוזי הצמים בירושלים גבוהים משמעותית מהצמים ביתר חלקי ישראל.
אלה עוד כמה חיתוכים: בקרב תושבי ירושלים – שנאת חינם היא האיום הדומיננטי ביותר (כ-38%) ואחריה השחיתות בקרב מקבלי ההחלטות (26%).
עוד עולה מן הסקר, כי תקיפה גרעינית מאיראן היא האיום המרכזי בקרב בעלי השכלה תיכונית (כ-35%) ובקרב הציבור המסורתי (כ-37%).
50% מהישראלים חושבים שט’ באב מציין את חורבן אחד מבתי המקדש (23% סבורים שמדובר בחורבן בית המקדש הראשון ואילו 27% סבורים שמדובר בחורבן בית המקדש השני) ואילו כ-44% השיבו נכונה כי מדובר במועד המציין את חורבן שני בתי המקדש.
במענה לשאלה זו גילו בקיאות גבוהה ביותר תושבי ירושלים (66%) הציבור הדתי (כ-67%) והציבור החרדי (כ-69%).
-
מחשבה קטנה: מה עבודתינו בשעה שיושבים על הארץ בתשעה באב? כתוב באמרי פנחס שבתשעה באב השכינה גם יושבת בארץ לכן גם אנחנו יושבים על הארץ יחד עם השכינה, כי אנחנו צריכים להיות קרוב לשכינה כל הזמן, וכשאנחנו יושבים בארץ ומתאבלים ביחד עם השכינה אנו מתקשרים אליו. ויש לאדם להתבונן שאיזה פנים יש לו כאשר יושב על כסא רגיל בעת שהשכינה הקדושה יושבת בארץ אבילה וחפויה, וכמו”כ אפילו אלו שיושבים על הארץ אם לא משתתפים באבילות השכינה, הלא תכסה פני האדם על זה חרפה ובושה שאין דוגמתה, וה”ז דומה לאב עם בני משפחתו שיושבים שבעה ל”ע על אשת נעוריו , וכולם יושבים ומבכים מרה בבכיות עצומות עד שכל השומע בוכה עמהם וא’ מהבנים שיושב עמהם יושב ומשחק ואינו משתתף בהאבל כלל, איזה פנים יש לו?
ומה שנאמר שכשיושבים לארץ יושבים סמוך וקרוב לשכינה אין הכונה סתם שיושבים לארץ בגשמיות כי בזה שהגוף לבד יושב לארץ עדיין אינו מספיק להיות מפני זה קרובים לשכינה כי בודאי שא”א להיות קרוב לשכינה רק בגוף לבד בלי “הלב” אלא צריכים לישב לארץ גם בנפש כדי להתאבל באמת על החרבן, ואז יושבים סמוך לשכינה אז אנחנו קרובים לשכינה. ואיזה הזדמנות ישנו בט”ב ומי שלא תופס הזדמנות הזו אין שיעור לטפשותו, דהנה ידוע שבכל השנה אפשר להיות קרובים לשכינה רק ע”י שמחה של מצוה, כי עוז וחדוה במקומו ואין זה קל לכל אדם למי שאינו מזוכך עדיין כראוי שאז ה”ז קשה להגיע לשמחה של מצוה, ומכש”כ אדם שהוא מלא עבירות קשה לו מאד להכניס ללבו “שמחה של מצוה” כי החטא בטבע מוריד השמחה ונמצא שהרבה יותר קל להאדם וקרוב ללב האדם לאבל של מצוה, ממה שלשמחה של מצוה, ובט”ב היא ההזדמנות להתחבר לקב”ה מתוך אבל של מצוה. ועיקר להתעורר מכל זה לקבל על עצמינו לשנות את דרכינו להתקרב להקב”ה.
אנחנו חייבים לתפוס ההזדמנות של מצות “אבל” על חורבן בית המקדש משום שאפשר לפעול הרבה לקרב הגאולה, כמו שכתב החיד”א שהבכיות של ט”ב על החרבן ה”ז תיקון על פגם בעניני קדושה שמעכבת הגאולה, ועוד כתב שמי שאינו יכול לבכות לכה”פ יעשה קול בכי וגם זה הוא תיקון לקרב הגאולה שלמה.