כיצד נהגה העיתונות החרדית בימי הגירוש

א.

גירושם של מתיישבי גוש-קטיף למחרת תשעה-באב, השבוע לפני עשר שנים, ייזכר וייחקק בהיסטוריה היהודית לדיראון-עולם, כמו כל הגירושים האחרים שבהם אולצו יהודים לעזוב את ביתם ואת מקומות מגוריהם, רק בשל היותם יהודים.

כיום, בניגוד לעבר, אין כמעט מקומות בעולם שליהודים אסור לגור בהם, כולל בהרבה ממדינות ערב. רק בארץ-ישראל, למרבה הבושה והפלצות, יש מקומות של ‘יודן ריין’, בניגוד לערבים שיכולים לגור בכל מקום שהם רוצים בארץ-ישראל, משני צידי הקו הירוק.

וזה כשלעצמו, חרפת גירוש היהודים מעל אדמתם בארץ-ישראל, על-ידי ממשלת ישראל, רק בשל היותם יהודים, תיחרת בתודעה היהודית לדיראון-עולם.

 ב.

כבר קרו מקרים לא מעטים במהלך ההיסטוריה שבהם העבירו קבוצות אוכלוסין ממקום למקום, מסיבות כאלו ואחרות. אך לראשונה בתולדות העמים גורשו מתיישבים מעל אדמתם, רק בשל רצונו של השליט להבטיח שלא יעמידוהו למשפט פלילי.

במשך למעלה משנתיים שמרו ‘אבירי החוק’ על האתרוג כעל בבת עיניהם. חשדות פליליים שזעקו לשמיים, ששום יועץ משפטי הגון לא יכול היה להרשות לעצמו להתעלם מהן, נהדפו והושתקו, בקול דממה דקה, בהסכמת כל כלבי השמירה של שלטון החוק.

חטאי משפחת המלוכה, ובמיוחד העומד בראשה, שצבעם להט והדהד באדמומיותו, הלבינו כשלג.

מזלו הגדול של אריאל שרון, שלא נאלץ לראות כיצד שנתיים לאחר ה’התנתקות’, כשכבר לא תהיה בו תועלת לשומרי האתרוג, משליכים אותו לכלבים, ממש כפי שעשו לממלא מקומו, ששמרו גם עליו כאתרוג מהודר עד לאותו רגע שתכנית ה’התכנסות’ ירדה מהפרק.

 ג.

תכנית ה’התנתקות’, בניגוד לתכנית אוסלו, נעשתה לא בשגגה ולא בתום-לב. לא בטעות ולא בעיוורון עיניים. לא בטיפשות ולא מתוך נאיביות. היא נעשתה בזדון ובמצח נחושה. מאינטרסים שונים ומשונים.

השמאל ותקשורתו, שהמריצו ו’אתרגו’ את ראש הממשלה לגרש את אלפי המשפחות – עשו זאת משנאת ‘מתנחלים’, מתוך הזדהות חולנית רבת-שנים עם האויב ומאווייו.

הם לרגע לא השלו את עצמם כי תצמח לישראל איזושהי טובה מהגרוש והעקירה. הם ידעו, כפי שהזהירו הרמטכ”ל ומומחי הביטחון, שכתוצאה מהכניעה והעקירה, יומרצו ויתעודדו האויבים להלחם נגדנו באכזריות גדולה יותר. הם הבינו זאת כמונו, לא פחות.

אך לא היה בכך כדי להרתיעם מלבצע בנחישות את הרמיסה והעקירה.

הם ידעו היטב כי בקרב העם הפלסטיני ייזכר היום הנורא הזה כ’יום היסטורי’ שבו הוכח כי באמצעות טרור אפשר לגרש את היהודים מארץ-ישראל. וזה הגיע הרבה יותר משהעלנו בדעתנו –  הטילים והקסאמים – מלחמה בצפון ושתי מלחמות בדרום, וממעמקי האדמה זועק אליהם דם ההרוגים, דמם השפוך של קרבנות ה’התנתקות’ בשלוש המלחמות.

הוא זועק לכולם. ליוזמים ולתומכים. איש מהם אינו יכול לומר “ידינו לא שפכו את הדם”.

תושבי ישראל הפכו להיות בני ערובה לטילים ולפצצות הנורים לעברם מהשטח שממנו גורשו יהודים, ומה שמדהים הוא שהם ממשיכים לשבת בכיסאותיהם, לייעץ ולהטיף ולדבר על ‘המשך תהליך מדיני’, כזה או אחר, בלי שאיש מהם הועמד לדין ובלי שאיש מהם הביע התנצלות וחרטה.

ד.

בתקופת מהומות האינתיפאדה הראשונה עלתה הצעה מטעם גורמים בימין לגרש לתקופה מוגבלת ערבים מכפרים בעייתיים במיוחד.

בשמאל לא התחבטו, לא התווכחו ולא היססו. חברי הכנסת יוסי שריד ויאיר צבן הודיעו במאמר קצר אך נחרץ, ב’ידיעות אחרונות’ (27.6.90): “אנחנו מדברים לאט וברור ולא רק בשמנו… שלא יהיו בינינו אי הבנות ושלא ייאמר שלא הוזהרתם מראש. אנחנו את פקודת הטרנספר איננו ממלאים, וגם הילדים שלנו וחניכינו אינם ממלאים אותה… היום שבו תינתן פקודת הטרנספר… יהיה גם היום של סירוב הפקודה…  לכל מי שהתעניין מהו הקו האדום שלנו – כאן הוא עובר”.

ל’כהן-הגדול’ של השמאל, עמוס עוז, היה באותה תקופה מסר דומה: “זה רעיון בלתי אפשרי מפני שאנחנו לא ניתן לכם… אפילו אם נצטרך לפלג את המדינה והצבא… אפילו אם נצטרך לפוצץ את הגשרים… הימין צריך לדעת שיש מעשים שאם ינסה לעשותם, הוא יגרום להתפרקות המדינה…”

כשהיה מדובר בגירוש ערבים, הציב השמאל גבול ברור, ומיד. הדבר נעשה באופן חד, ללא ויכוחים פנימיים וללא היסוס. החברה הישראלית הפנימה שזה הגבול.

מי-יודע, יתכן מאוד שאילו הדת”לים והחרד”לים היו פחות ‘ממלכתיים’ (במלעיל) ויותר יוסי-שרידים ועמוס-עוזים – ייתכן מאוד, וגם סביר להניח, כי כל מתיישבי גוש-קטיף, על נשיהם-טפם-מקנתם ובתיהם, היו עומדים היום על תילם, לשם ולתפארת, ממשיכים בפריחה ובשגשוג.

 ה.

ועוד מסקנה חשובה:

מה שקרה לראש ממשלת ההתנתקות, אמור להמחיש לכולנו כי מי שאחיזתו בארץ-ישראל הושתתה על יסודות רעועים כ’זכות היסטורית’ ו’אהבת מולדת’ וכיוצא באלו טיעונים, אינו חסין מפני מהפכים אידאולוגיים בזווית של מאה ושמונים מעלות, גם אם בעבר ניצב בראש המחנה הלאומי ונשא את דגל ההתיישבות בכל חלקי ארץ-ישראל.

רק מי שנאמנותו לארץ-ישראל נובעת מהסיבה האמיתית, מההבטחה האלוקית שבתורה, שום רוח שבעולם לא תצליח להזיזו מאמונתו ודבקותו בארץ-ישראל.

באותם ימים של ערב הגרוש והחורבן בגוש-קטיף, התפרסם בתקשורת האמריקנית בהבלטה ראיון מקיף עם מנהיג ‘הרוב הנוצרי’, שמייצג למעלה מחמישים מיליון אזרחים בארה”ב.

כשנשאל על סיבת התנגדותו הנחרצת לתכנית ההתנתקות ולמדינה פלסטינית, השיב בשיא הפשטות: “הרי כולנו מאמינים בתנ”ך (‘בבייבל’) ובתנ”ך כתוב מפורש שאלוקים נתן את ארץ ישראל לעם ישראל, לכן פשוט שאסור ללכת נגד אלוקים ואסור לקחת מעם ישראל את הארץ שאלוקים נתן להם”.

גם שר ההגנה האמריקני באותם ימים, כשנשאל בזמנו על ‘השטחים הכבושים’, הגיב כי לפי הידוע לו בישראל יש שטחים ‘משוחררים’ ולא שטחים ‘כבושים’.

כמה מביש ומביך שמה שברור כל-כך ללא-יהודים, לא היה ברור לראשי ממשלה בישראל.

ו.

וכמה מלים לעמיתנו, התקשורת החרדית:

“אנחנו, הציבור החרדי התורני, אין לנו דעה, באופן עקרוני, בשאלה המהותית של לצאת או לצאת מגוש קטיף”.

משפטים ברוח זו, בסגנון ישיר וברור או בסגנון מתפתל, הופיעו לרוב באותם ימים בעיתונות החרדית, לפחות בחלק מסוים ממנה. כך, במקרה הטוב.

במקרה הפחות טוב, הופיעו מילים כמו “המאבק נגד תוכנית ההתנתקות, בין אם הוא צודק ובין אם לאו, איננו המאבק ‘שלנו’. מותר לנו לחוש כאב מול מצוקתם של יהודים שהממשלה מתכננת לשלוח שוטרים וחיילים יהודיים ולגרש אותם מבתיהם, אבל אנחנו”, טענו טובי הוגי הדעות בעיתונים חרדיים מסוימים, “בשום אופן לא חלק מהציבור ‘שלהם’ ולא מהמאבקים שלהם”.

אלה מהם שמעת לעת גם קובעים שיעור בגמרא, הוסיפו לעמדתם גם נימוק שעשוי להישמע למדני: “זוכרים איך לפני כמה שנים, כאשר שרון הקים ממשלה עם ‘שינוי’, הם הצטרפו ואנחנו נשארנו בחוץ, פגועים עד עמקי נפשנו, עם נזקים חמורים בתקציבים של מוסדות התורה? יופי, עכשיו אנחנו בפנים ושהם לא יבקשו מאתנו לדאוג את הדאגות שלהם”.

הדברים הללו – גם אם הם נשמעו לכותביהם ואולי לחלק מקוראיהם דברים של טעם – פשוט מקוממים.

אי-אפשר שלא לתמוה על עצם המחשבה שמסירת שטחים לגרועים שבאויבינו וביצוע צעדים נוספים ברוח הסכם אוסלו האומלל היא סוגיה שיש בה ‘הם’ ו’אנחנו’.

וכי אם הארץ תהא נוחה יותר להיכבש לפני שונאינו, רחמנא-ליצלן, המרצחים השפלים יבדילו בין דם לדם ויפלו בין שטריימל לכיפה סרוגה? וכי מישהו יכול לטעון שהגברת הטרור, חלילה, היא בעיה ‘שלהם’ ולא ‘שלנו’?!

זו היתה שעתם הלא-יפה של לא מעט עיתונאים חרדים, וחבל שגם היום, עשר שנים אחרי, יש נציגים ועיתונאים חרדים שטרם הפנימו את הלקח מחורבן גוש קטיף.

 ז.

עבור יהודים רבים, הימים הסמוכים לתשעה באב הפכו בעשר השנים האחרונות לא רק תזכורת לחורבן ולגלות כפשוטו, אלא גם ל’חורבן-הבית’ הפרטי שזכה לתואר ‘התנתקות’.

ניסו לשכנע אותנו ערב ההתנתקות כי כבר מצינו את כוס התרעלה של אוסלו, והשקט הנכסף כבר עומד בפתח. רק נתנתק מעזה ומגוש קטיף והשקט והביטחון הנכספים יזרחו אלינו במלוא תפארתם.

הם שכחו משום מה שכך בדיוק הבטיחו לנו גם לקראת אוסלו. וכך בדיוק גם לקראת קמפ-דיוויד.

ומה קרה להבטחות השווא הללו?

לא די בכך שלא הביאו את השלום המיוחל, אלא כנאמר באותה קינת-נחם: “ויטילו את עמך ישראל לחרב”. מאז ה’שלום’ של אוסלו נוספו כל-כך הרבה קברים של קרבנות קדושים וטהורים הי”ד, ומאליה עולה ומזדעקת התפילה “נחם ה’ אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים”.

וכדברי הנביא זכריה: “הנה איש צמח שמו… והוא יבנה את היכל ה’ והוא ישא הוד וישב ומשל על כסאו… וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים”.

• הכותב הוא העורך הראשי של ‘כפר חב”ד’