מה יוצא לכם מהמירוץ אחר התואר וההשכלה

“ידעתי שליל שבת היום. לא היה לי עם מה להדליק נרות שבת. הבטתי על שתי נורות חשמל ובירכתי עליהן”, העידה אחת הניצולות בתש”ה.

“בתשעה באב היינו במחנה גלזנברג בבוכנוואלד וישבנו בתענית. זה היה קשה מאוד להסתיר את הצום מעיניהם של חיילי האס.אס יימח שמם. הרשעים לא נתנו לנו לשמור על מנהגים דתיים ועינו כל מי שנתפסה בעוון שמירת הדת. הנשים מבוקובינה שהיו במחנה הנשים של ברשאד קיבלו רשות לצאת מהמחנה ולהסתובב בעיר.

“הן הלכו לבית החיים וסובבו סביב הקברים שלוש פעמים לזכר קרוביהן במחנות המוות. הן אמרו קדיש” (נעמי וינקלר. ‘מנהגי ישראל במחנות המוות’).

השבוע, בעיצומם של תשעת הימים, יצאתי לטיול מוזר במיוחד.

עליתי לירושלים לסיור ב’יד ושם’, במסגרת המרכז החרדי להוראת השואה. המרכז הזה הוא עניין חדש של העשור האחרון. במשך שנים רבות כמעט ולא היה ניתן לראות חרדים ביד ושם, בטח לא ילדים או נערות מבית יעקב.

לא אכנס לסיבות שהביאו לכך, אבל כל אחת בוודאי יכולה להבין מדוע. ברוך ה’ שהיום ניתן להגיע למקום ולסייר בו מבלי לעבור על הלכות צניעות. מי שהדריכו אותנו היו נשים חרדיות, ביניהן מורות בית יעקב, שהחזירו אותנו באחת לסיפורי הילדות.

חדות העין שבינינו לא יכלו שלא להבחין בשני אלמנטים היסטוריים בולטים: מחד ההשכלה שאיימה בהשמדה רוחנית של עם ישראל באירופה. מאידך, היטלר והמפלגה הנאצית שאיימו וביצעו השמדה פיזית של העם היהודי.

יחד עם זאת, גם אותן שאינן מצוידות בעין חדה, לא יכלו לפספס את גבורתן של נשים יהודיות בגטאות ובמחנות העבודה. נשים שומרות תורה ומצוות שעשו כל שביכולתן על מנת לשמור שבת בתנאים בלתי אפשריים. נשים שעשו כל מאמץ להימנע ממאכלות אסורות. נשים גיבורות שכל אחת מהן ראויה להנצחה לא פחות מהנצחתן של חנה סנש ואנה פרנק.

העדויות הקצרות שהבאתי בתחילת דבריי משקפות את הגבורה הזאת.

מכללה. לא אקדמיה!

חזרתי נסערת לביתי.

ה”טיול” הזה שבר את לבי. תיכף התקשרתי לאחת מחברותיי הנמנית על צוות ‘בית רבקה’ בכפר חב”ד. רציתי לשתף אותה בחוויות היום הקשה שעברתי, ולהציע לה לשלוח את בנות המכללה למסע בפולין או לפחות ל’יד ושם’.

“אפשר לשלב זאת עם ביקור בציוניהם של גדולי החסידות ועם סיור לימודי בבתי חב”ד באוקראינה ופולין”, אמרתי לחברתי ברגשות גואים. אגב, אני עצמי נסעתי עם אימי תחי’ לפולין. חיפשנו את תעודת הלידה שלה, ונחרדנו לנוכח האנטישמיות בה נתקלנו במשרדי עיריית לודז’, העיר בה נולדה אימי הורתי.

חברתי, המשמשת רכזת תרבות בבית רבקה, הקשיבה לדבריי בסבלנות וסיפרה כי בשנים האחרונות יוצאות התלמידות לסיור לימודי ויום עיון ביד ושם.

“תראי”, אמרה לי, “אני חושבת שמרבית המשפחות אינן משופעות בכסף. בשנים האלו הבנות נערכות לחתונה ואם כבר נוסעים לחו”ל, יהיה נכון יותר שייסעו לליובאוויטש, ערש חסידות חב”ד, או לברוקלין, לביתו של הרבי”.

לא ויתרתי ושאלתי: “כמה עולים הלימודים? מה יוצא מהמרוץ אחר התואר וההשכלה. כולנו ראינו מה עוללה לנו ההשכלה. ואף אחד לא שוכח שהיטלר יימח שמו לא הבדיל בין יהודים אקדמאיים ומשכילים ובין יהודים לומדי תורה”.

המסר היה ברור והיא נאנחה אנחה עמוקה.

הייתה שתיקה שבסיומה נאמרו הדברים הבאים: “אני לא שוכחת את אבא שלי שהגיע לכאן מרוסיה. הוא זכה לראות את הרבי הקודם (הריי”צ מליובאוויטש) ולא פעם ולא פעמיים היה חוזר על דבריו החריפים של הרבי נגד ההשכלה”.

בשנת תרפ”ד באחת ההתוועדויות של הריי”צ, פנה הרבי לנוכחים. פניו הרצינו והוא פרץ בבכי. הרבי פתח את מעילו העליון וקרע את חולצתו אל מול עיניהם הנדהמות של החסידים. הרבי הכריז בקול רם: “אם תעמדו בפני הברירה לשלוח את הילדים למוסדות חינוך גויים (אקדמיה) או לכבשן האש – תבחרו באופציה השנייה”.

חברתי סיפרה את הדברים בהתרגשות ואמרה: “אם הרבי היה מתיר לחסידים לרכוש השכלה, לא היינו שונות מכל הגויות הרוסיות המלומדות שממלאות את רחובות ראשון לציון, ערד ונתניה”. שוב השתררה שתיקה. היה ברור שקיים כאן דיסוננס מובנה.

לפתע נזכרתי שניתן ללמד זכות על מכללת בית רבקה שלמרות כל הלחצים לא נכנעה ולא הסכימה ללמד תארים אקדמאיים, אלא אקוויוולנטיים בלבד.

לו היו מסכימים להפוך את המכללה לאקדמיה, היו נדרשים לערוך שינויים מפליגים בתכנית הלימודים ובמקום להיבחן על חסידות, הלכה ותורה, היו נדרשות הבנות להיבחן על תורתם של דרווין ופרויד, להבדיל אלף אלפי הבדלות.

אין מקום ללימודי חול

מאוחר יותר עלה במחשבתי מה שסיפרה לי הגב’ עדינה בר-שלום, מייסדת המכללה החרדית הראשונה שהגשימה את חלום הלימודים האקדמאיים לנשים החרדיות.

“הן משתנות משנה לשנה ואי אפשר להכיר אותן בסוף השנה השלישית”, אמרה בר-שלום בכנות.

אודה ולא אבוש: אין לי תואר אקדמי. לעיתים זה עולה לדיון ואז מתנדבת אחת החברות לומר לי: “זה ישנה אותך לגמרי. את תהיי מירי אחרת. תנתחי ותביני אחרת את הלך העניינים”.

ולמעשה מזכירה לי שאני לא רוצה להשתנות. לא רוצה להיות משכילה. רוצה להישאר אישה חרדית שהשכלתה היא דבר ה’, תורה והלכה.

במכתב של הרבי להנהלת ‘בית הספר למלאכה’ בכפר חב”ד מחודש תמוז תשי”ד, מסביר הרבי שכלום לא השתנה בשישים השנים האחרונות. גישת היהדות נותרה ברורה – הפרדה בין הצורך ללמוד מקצוע (אומנות) ובין ההשכלה ולימודי החול.

הנה קטע מהמכתב:

“ומה שכתב אודות לימודי חול, הנה הנקודה בזה שאין זה מתפקיד חב”ד לייסד בית ספר ללימודי חול, ואפילו לא בדרך טפל ויוצא מן הכלל בזה. וזהו רק בדרך אונס שעד הגיל שחל על זה לימוד חובה מצד הממשלה, לומדים המינימום דלימודי חול שדורש החוק, כיון שבלתי זה אי אפשר להחדרים והכיתות הנמוכות שיתקיימו. ואלו שכבר עברו את הגיל, לא ילמדו לימודי חול וזה שינוי שאין להסכים עליו.

“מובן שדבר זה אמור בלימודי חול בכלל. אבל המשמש טפל ללימוד המלאכה הנלמדת בבית ספר למלאכה, הרי אינו לימוד בפני עצמו אלא סניף ללימוד המלאכה. וחשוב להדגיש שיש מקום ללמוד עניינים השייכים להעבודה, אבל אין כל מקום בבית ספר זה כדי שהתלמידים יוכלו לקבל תעודת בית ספר תיכוני”.

את מכתבו חותם הרבי במילים הבאות: “נהניתי ממה שכתב שלימודי קודש ותפילה הם הרבה יותר זמן מאשר לימוד העבודה והשייך אליה, ובודאי ישמרו על זה”…

 • חלק מהטור מבוסס על שיחותיו של הרבי מליובאוויטש | הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו | לתגובות:[email protected]