בג”צ: “מה עם החקירה נגד הדיינים שהוציאו כתב סירוב? מה מסובך?”

“אי אפשר לנסות לגמד את האפקט הנורא של כתב סירוב. אם בית דין רבני אומר להחרים מישהו בגלל שפנה לערכאות זה איום ונורא. כתב סירוב זה דבר איום ונורא”. כך אמר היום (חמישי) שופט בית המשפט העליון אורי שוהם בדיון בעתירה שהגישו עמותת חדו”ש ותושבת אלעד נגד כתבי הסירוב.

 שוהם אמר עוד: “כתבי סירוב זה דבר מקומם שמקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית”.

הוא ציין שורת הישגים שהעתירה כבר השיגה: פתיחת החקירה הפלילית נגד הדיינים מאלעד, עמדת היועץ המשפטי לממשלה “המוקיעה את תופעת כתבי הסירוב מכל וכל” ואוסרת על הוצאתם, ועוד.

שוהם גם ביקר את התמשכות הטיפול בחקירת המשטרה נגד הדיינים שהוציאו את כתב הסירוב.

“מה זה כל כך מסובך”? שאל. שופט בית המשפט העליון מני מזוז אמר ש”כתב הסירוב נועד לשלול מאדם את האפשרות לממש זכויות כאדם ואזרח על ידי המוסדות שיכולים לאפשר לו לממש את הזכויות” ( – בתי המשפט).

השופט סלים ג’ובראן, שישב בראש ההרכב, ביקר בחריפות את התופעה של בתי דין רבניים שפועלים בחסות של גוף ציבורי רשמי.

“הבעיה היא שבתי דין מקימים את הדיונים שלהם במוסדות ציבור בלשכת הרבנות הראשית או בעירייה. צריך הפרדה טוטאלית. אם נגיע להסכמה בעניין, זה יקדם אותנו מאוד”.

השופט מזוז אמר ש”צריך להקפיד על הפרדה מוחלטת בין פעילות בתי הדין (הפרטיים) לרשויות ממלכתיות”.

בג”ץ הורה למדינה לעדכן אותו תוך ארבעה חודשים בעניין התקדמות הטיפול בחקירה הפלילית נגד הדיינים מאלעד וכן האם הוצא הבד”צ, הפועל סמוך ללשכת הרבנות באלעד, והועבר למקום אחר.

עורכי הדין של העותרות, מנכ”ל חדו”ש עו”ד אורי רגב ועו”ד עדנה מירב, טוענים כי כתב הסירוב נגד תושבת אלעד הוצא בחוסר סמכות ובניגוד לחוק, כי הוצאתו מהווה עבירה פלילית של שיבוש הליכי משפט וסחיטה באיומים, ומבקשים מבג”צ להורות על ביטולו.

העתירה הוגשה במאי 2013 נגד הרב הספרדי של אלעד, הגאון רבי  מרדכי מלכה, בית דין צדק המרכזי לממונות אלעד, המכונה ‘הישר והצדק’ שבנשיאותו, דייני בית הדין, ראש עיריית אלעד ועוד.

העתירה מבקשת מבית המשפט גם פסיקה עקרונית כנגד תופעת כתבי הסירוב שמוציאים בתי דין רבניים כלפי מי שפונה לבתי משפט של המדינה.

העותרים מדגישים כי “כתבי-הסירוב פוגעים פגיעה קשה בשלטון החוק ויוצרים מציאות של ‘מדינה בתוך מדינה'”.

הכל החל בסכסוך שכנים

תחילת הפרשה בסכסוך שכנים: אברהם בן ציון ומרים פישר, שקנו דירה הממוקמת מעל דירת העותרת, החלו בערב ראש השנה תשע”ג (לפני קרוב לשלוש שנים) לבנות ללא רישיון ובניגוד לחוק מרפסת מעל מרפסת העותרת.

לאחר שפניות לעיריית אלעד ולמשטרה לא הועילו, העותרת פנתה בהנחיית המשטרה לבית משפט השלום בפתח תקוה והוציאה צו להפסקת העבודות. 

במקום לציית לצו, פנו השכנים לבית הדין הרבני ‘הישר והצדק’ באלעד, הפועל בחסות לשכת הרבנות בעיר ובנשיאות רב העיר – ובית הדין הוציא לעותרת ‘צו מניעה’ הדורש ממנה לבטל את התביעה בבית המשפט ולהתדיין בפניו. זאת, למרות שאין לו כל סמכות חוקית להוצאת צווים. אחר כך הודבקה מטעם בית הדין על דלתה ‘אזהרה’ שאליה צורף צילום כתבה על אדם שלא שמע להוראות בית דין רבני ונפטר בטרם עת.

בערב יום הכיפורים תשע”ג הוציא בית הדין כתב סירוב נגד העותרת. כתב-הסירוב נתלה ופורסם ברחבי העיר אלעד.

מאז הפכו חיי העותרת ומשפחתה לסיוט. היא ובנותיה חדלו מללכת לבית-הכנסת. “חוויות” של יריקה לעברה ברחוב הפכו את היציאות מהבית לנדירות. היא נתקלה בסירוב לרשום את בנותיה למוסד לימוד עם חברותיהן, ורק איום בצעדים משפטיים נוספים הביא לשינוי ההחלטה. הדבר גרם לה לנזקים בריאותיים ולמתח נפשי חמור.

היא פנתה לרב מלכה ולחברי הבד”צ וביקשה שיבטלו את כתב הסירוב, לשווא.

במרץ 2013 פנתה חדו”ש למשרד היועץ המשפטי לממשלה. ימים ספורים לאחר הפנייה פרסם היועץ הנחיות הקובעות כי “פרסום כתב סירוב במטרה לגרום לבעל דין לבטל תביעה אזרחית עולה לכאורה לכדי עבירה פלילית של שיבוש הליכי משפט”. במקרים חמורים תשקל האפשרות לראות בהוצאת כתב הסירוב “עבירה של איומים או סחיטה באיומים”.

גם פניה נוספת של העותרים לבית הדין הרבני בדרישה לבטל את כתב הסירוב, לאחר פרסום הנחיות היועמ”ש – לא הועילה.

בנוסף לכך, הנחייות היועץ המשפטי למשרד לשירותי הדת גם אוסרות על שימוש בסמלי שלטון בהפעלת בתי דין רבניים פרטיים. ההנחיה קובעת כי ל”שימוש בסממנים שלטוניים כאמור, תוך הפרת הנחיה זו, עלולות להיות השלכות במישור הפלילי, במישור המשמעתי ובמישור המנהלי”. העותרים מראים כי שורת מסמכים מעידים על קשר ברור ופסול בין בית הדין לבין עיריית אלעד, לשכת הרבנות והרב מלכה.