למה בכה הגר”י זילברשטיין ברחוב?
א.
פוסע הגאון רבי יצחק זילברשטיין ברחובותיה של בני ברק, מהרהר בסוגיית הגמרא האחרונה אותה למד בשקידה. מיישב רמב”ם מוקשה ומייגע את מוחו במילי דאורייתא, בעוד רגליו הגשמיות מהלכות אט-אט מבית המדרש לביתו שלו.
לפתע כמו מתוך חלום מפלחות את אוזניו זעקות שבר של ילד קטן, רך בשנים הבוכה ומיילל ברשות הרבים.
מאט הרב את פסיעותיו, עוצר את הליכתו ומביט בילד המיוסר שדמעות גדולות מסתירות את עיניו הרכות. הילד משווע לעזרה, חושב הרב, וניגש לדמות הבוכייה, מתכופף ומנמיך עצמו, עין מול עין, מניח יד רכה על כתף ומנחם.
“מה לך ילד כי תבכה ותיילל. ספר לי בני ואעזור לך”.
והילד משתנק בבכיו, מנסה לומר, אך לא יכול. דמעותיו חזקות ממנו. וכשרבי יצחק מפציר ומלטף, מבקש ומרגיע, פותח הילד את פיו ומסביר: “אבי ביקש שאמתין לו כאן. הבטיח שיבוא ולא בא”, כך אומר הילד ובכיו מתחדש.
וכשרבי יצחק מנסה לנחמו ולעודדו, חוזר הילד שוב ושוב על טענתו: “אבל אבא הבטיח!”
דמעות חדשות. הפעם בעיניו של הרב.
לא על הילד ולא על אביו שהספיק בינתיים להגיע. על עצמו. על עיניו היבשות תדיר ללא צל של דמעה למרות שגם לו אבא הבטיח שיגיע, אך עדיין לא בא.
בוכה עכשיו רבי יצחק על כך שילד קטן הוכיח לו שהוא לא מקיים באמת את השאלה המייסרת: “ציפית לישועה?!”
משום שאם היה מצפה – היה בוכה ומיילל.
כי אבא הרי הבטיח.
ב.
לרבים מאתנו ימים אלו הם ימים סטנדרטיים של “יולי אוגוסט”. חם בחוץ, לח בפנים. חופש גדול. ים. מזגנים. ארטיק קרח. שמש חמה ומלטפת, לעיתים יוקדת ושורפת. אה, נכון, ונתקע לנו באמצע גם ‘שלושת השבועות’. סתם מבאס, אסור מוזיקה, אין חתונות. לא נעים.
האמנם? האם אנו באמת מבינים ומפנימים כי הימים הללו, ימי החורבן, ימי השכול ההרג והאבדן הגדול, שבהם ניטל מאתנו בית קודשנו ותפארתנו, הינם ימים שכל כולם מוקדשים לציפייה מחודשת של גאולה, לציפייה לישועה, לתפילה פורצת של ‘תשכון בתוך ירושלים עירך’ ולירושלים עירך ברחמים תשוב’.
אנו חשים כך? אנו מרגישים חסרים? האם אנו יודעים בכלל מהי ציפייה?
ג.
בביתו של רבי חיים תוגה. אבי המשפחה מוטל על מיטתו גוסס. ליבו לא עמד בעומס חייו ושעתו קרבה לבא. רק מכת חשמל אדירה תעורר את ליבו ותמריץ חזרה את הדופק. בניו הזריזים מיהרו להזמין אמבולנס, תוך שהם מפרטים את מצבו החמור של האב.
עתה כולם מתפללים ו’מצפים’ בכל לב לחובש שיכנס הביתה בריצה.
דפיקות בדלת. הכל עטים לעבר הפתח מייחלים לבוא המושיע. אך בדלת שכן המבקש להלוות דחוף שתי ביצים, אחרת לא תתפח העוגה כדבעי.
הבקשה מתמלאת, הדלת נסגרת והמתח גואה שוב. בני הבית ‘מצפים’ לרופא שיבוא. ובדפיקה הבאה על הדלת, ואף בשלישית, כשיוודע שהיה זה שכן מזדמן ולא איש הצלה, עדיין ישובו בני המשפחה לעמדת ההמתנה ו’יצפו’ בכל לב לחובש שיבוא.
זוהי ציפייה!
ד.
ואם ישאל אדם כיצד בשגרת חיים ניתן בכלל לצפות לישועה, כיצד לב אדם הנתון לדאגת היום-יום, הנצרך להביא טרף לביתו ולהאכיל פיות בניו ובנותיו, מסוגל להכיל ציפייה נוספת לגאולה.
האם ניתן לדרוש מאדם החי את חייו ומנהל את שגרת יומו העמוסה בלאו הכי, לצפות תדיר לישועה?
לכך ידמה האדם את עצמו ממתין בתור ויושב אחר דלתו של הרופא המומחה, ולפניו שבעה אנשים הממתינים אף הם. פותח האיש ספר ומתחיל לקרוא. בקצה עיניו הוא מבחין כי התקדם תור ב’אדם אחד’ וכעת רק שישה לפניו. ממשיך האיש בקריאתו גומע פרק נוסף בספר. מרים עיניו ואכן עוד ממתין נכנס פנימה. כעת רק חמישה לפניו. וכן על זו הדרך.
האם ניתן לומר כי הגיע האיש לחדר ההמתנה של הרופא בשביל לקרוא ספר? ודאי שלא. הוא יושב ו’מצפה’ לתורו בכיליון עיניים. הספר הוא האופציה להעביר את זמן ההמתנה ותו לא. האיש ממתין ו’מצפה’ ובינתיים קורא ספר.
כך אמורים להיות חיינו. עיקר העיקרים ומהות המצאותינו בעולם הזה היא ההמתנה ו’הציפייה’ לגאולה. האופציה והאפשרות להעביר את זמן ההמתנה, הם החיים האמתיים שאנו חיים והחוויות שאנו חווים.
חלילה מלחשוב ולהרגיש שחיינו הם העיקר והציפייה לגאולה היא הטפל. ההפך הוא הנכון. אנו כאן בשביל לצפות לישועה, לקוות ולייחל כי ישוב אבינו אלינו כשהבטיח, יבנה את בית מקדשו וישלח אלינו את משיח צדקנו לאלתר.
ואם תוך כדי ציפייה אנו חיים את חיינו? מה לנו כי נלין.
-
תודה.מאד מעורר למחשבה.כתוב בצורה יפה ומענינת.ישר כוחם.
-
כתבה מדהימה
-
כתבה שענתה לי על הרבה שאלות
-
כל הסיפורים מענינים, מועברים בשפה ציורית וקולחת, ממחישים את המציאות, קשורים במדויק לכתבה ויתר מכל מבהירים את המסר .