זה קרה לפני עשר שנים.
חבר שהתנדב איתי ב’קו לחיים’ התקשר להזמין אותי לשבת בנווה דקלים.
הייתי אז בחור בן 17, צעיר חובב הרפתקאות ואקשן, וביקור בגוש קטיף היה ‘ה’אטרקציה’ של אותה שנה. לא חשבתי פעמיים, ארזתי תיק ונסעתי. רציתי לראות מקרוב את המקום הזה, המקום שעליו התנהלו זירות הקרב הפוליטיות, היחצ”ניות והאידיאולוגית הגדולות ביותר של אותה תקופה.
זו הייתה שנה מטלטלת, שנה שבה נפתחה ברוח סערה המחאה הגדולה ביותר בהיסטוריה הישראלית, עם קמפיין כתום שכבש את המדינה בהפגנות ענק, עצרות תפילה ואפילו שרשרת אנושית מגוש קטיף ועד הכותל.
לצד הקמפיין המאופק היו גם התפרעויות של קבוצות שוליים, חסימות כבישים והתרעות על מלחמת אחים הולכת וקרבה.
התקשורת כדרכה לא תרמה להרגעת הרוחות.
כותרות העיתונים ומהדורות החדשות נפתחו בתיאורים על התנגדות אלימה שצפויה להתרחש בשעת הפינוי, שמועות על ‘מחבלים יהודים’, שימוש בנשק חם ואפילו התאבדויות, הציפו את התקשורת ואווירת המלחמה הייתה מוחשית.
רציתי לראות אותם מקרוב.
הסקרנתי להכיר את ה’לוחמים’ של הגוש ולראות את ההתארגנות ‘הצבאית’ שלהם לקראת הגירוש. הייתי בטוח שאני הולך לפגוש תושבים אלימים, חדורי רוח קרב, שמתכוננים להילחם על ביתם עד ‘טיפת הדם האחרונה’ כפי שתואר בתקשורת.
כשהגעתי לשם, הכל התפוצץ לי בפנים.
•
הנוף המיוחד שקיבל את פני, השרה עלי מיד אווירה של רוגע ושלווה. הדקלים, הדשאים והפרחים הססגוניים השתלבו עם מזג האוויר המיוחד, ונתנו תחושה של גן עדן עלי אדמות.
התושבים מאירי הפנים קיבלו את פנינו בחיוך, העיניים הקרינו טוב לב ושמחת חיים, ותוך דקה נשביתי בקסמה של נווה דקלים, בירת גוש קטיף.
זו הייתה השבת המרוממת ביותר שחוויתי. התפילות בישיבת תורת החיים, הסיור הרגלי ברחבי הגוש והפסיפס האנושי המיוחד שהרכיב את התושבים, היה שובה לב ומרתק.
בשבת בצהריים צעדנו לכיוון הים, התפעמתי מהנוף המרהיב של החוף, ומהצדפות המיוחדות שעיטרו את החול. לקחתי לעצמי שתי קונכיות מדהימות ביופיין למזכרת, שיהיה גם לי זיכרון אחד קטן מגן העדן הזה, שעמד באותם ימים לפני הרס וחורבן.
חודש לאחר מכן זה קרה. התמונות שהגיעו מגוש קטיף זעזעו אותי. לא חשבתי שהתכנית הזו תצא אל הפועל, ולא תיארתי לעצמי שחלום הבלהות הזה יכול להתגשם.
זה היה מחזה קורע לב: אלפי שוטרים בשחור מתחבקים ובוכים עם התושבים בשעת הגירוש, מתפללים עם טלית ותפילין נגררים על הרצפה, ורבני הקהילות מתייפחים עם ספר התורה. באותם ימים ישיבות שלמות התפרקו וקהילות שלמות נקרעו. ילדים נקרעו ממיטתם, נערים גורשו ממולדתם, והורים כואבים שביתם, כבר לא היה מבצרם.
כמה ימים לאחר מכן טרקטורים ודחפורי ענק נכנסו להחריב את גן העדן המיוחד הזה, הם שברו בתים, ניתצו חלומות, וקרעו עם שיני ברזל חיי קהילה מפוארים.
הנוף המרהיב הפך לאתר הריסות, הירוק הפך לאפור, וגן העדן הפך לגיהנום שחור ומפחיד.
•
המראה הקשה ביותר שעד היום חרוט בזכרוני, הוא של חיות האדם מעזה שנכנסו בשאגות שמחה אל בתי הכנסת, החריבו אותם עם גרזנים והעלו אותם באש.
כן, גם את ישיבת ההסדר בנווה דקלים, הבניין המיוחד שנבנה בצורת מגן דוד, הם הבעירו והחריבו כאקט של ניצחון.
עשר שנים אחרי, אלפי משפחות לא מצליחות לאחות את הקרעים, קהילות שלמות מפורקות, מגזר ענק עדיין מחפש דרך, ומאות צעירים שעברו את החוויה הקשה, עדיין שואלים את עצמם שאלות על אמונה, על ציונות ועל אידיאולוגיה.
התקשורת לא השתנתה בהרבה, הפוליטיקאים מתנהלים באותה הצורה.
והכי כואב, שבמקום שבו אספתי צדפות, מונחים היום משגרי טילים שיורים על ילדי.
גוש קטיף, תשעה באב תשס”ה. לא נשכח, לא נסלח.