חודש וחצי. זה הזמן שלקח ליענקי דומב, בעל עסק לניכוי צ’קים בבני-ברק, כדי להתאושש מפרשת ‘עוקץ המיליונים’, במסגרתה הוא הותיר אחריו חובות המוערכים ב-50 עד 80 מיליון שקלים.
הקריסה של חלפן הכספים החרדי מבני ברק, התפוצצה בקול רעש גדול באמצע חודש אב. דומב, בנו של הדיין הגאון רבי דוב דומב, תפעל חברה בע”מ בתחום שירותי המטבע,ועסק גם בהענקת הלוואות בריבית ובגביית חובות.
המפסידים הגדולים בפרשה הם צ’יינג’ים הפועלים בבני-ברק ובירושלים, אנשים שפרטו צ’קים במשרד שבבעלותו, לצד מאות אברכים, חלקם בעלי משפחות ברוכות ילדים, שהפקידו אצלו את כספם תמורת ריבית – ואיבדו את כל כספם.
לאחר שהבין את עומק השבר הכלכלי, החליט דומב לנטוש את המערכה – ונמלט לניו יורק.
“חברים יקרים”, כתב דומב בהודעה אישית בוואטס-אפ. “אני מצטער על כל מה שקרה. אין לי פנים להראות את עצמי בפני אף אחד. גרמתי לרבים מכם צער גדול מאד שאני לא יכול לתאר.
“למרות מחשבתי לעמוד ולהילחם על הדברים, קיבלתי בעצת חברים טובים ויקרים החלטה לעזוב את המדינה ולעבור לגור בארץ אחרת. מצטער על כל הנזק שגרמתי לכל אחד מכם ומקווה שתמצאו את המקום לסלוח לי”.
אבל אם לשפוט לפי חוויותיו, כפי שהוא מציג בדף שפתח ברשת החברתית פייסבוק, נראה שהוא לא הרשה לעצמו להצטער זמן רב מדי.
בתנמונות ובפוסטים שהוא מעלה הוא נראה מבלה במסעדות יוקרה ובבתי מלון בניו יורק ובאטלנטיק סיטי, לצד בילויים באתרי התיירות של התפוח הגדול.
אבל אמש הוא העלה תמונה שרשמה שיא חדש להגדרה “חוצפה ועזות מצח”, והצליחה להרגיז את כל נושיו: דומב נראה לצד רכב BMW מפואר ויוקרתי’ כשלצידו כתב:”חוזרים לביזנעס”.
התמונות שדומב הנמלט מפרסם עומדות בניגוד גמור למכתב שפרסם בערב חג השבועות אביו הדיין, מכתב שמוען אל “הרבנים החשובים שליט”א ובעלי הצדקה והחסד”, ובו ביקש לסייע לבנו יעקב דומב, שלדבריו הגיע עם משפחתו “עד שערי רעב ממש”.
במכתב כתב האב: “באתי לבקש בזה מכם כבוד מעלתכם עבור הרב יעקב ישראל דומב נ”י, אשר מטה ידו ואין ביכולתו לפרנס משפחתו והגיע הוא ומשפחתו עד שערי רעב ממש.
“הנ”ל נשוי ראש למשפחה בת חמישה ילדים והוא עני ביותר וצריך להחזיק בו ולתומכו בכל מה שאפשר”.
אחד הגולשים כתב לו מתחת לתמונות בהן הוא נראה מבלה במסעדה ושותה בירה: “אני רואה שהמכתב של אבא שלך עזר. וקיבלת המון תרומות…”
על כך השיב דומב: “לבירה”.
ובאחד הפוסטים תיאר דומב את החוויה הבאה:
“אני יושב כרגע בניו יורק באחד הבנקים, יושב וממתין לפקיד שיתפנה אליי. הכל כאן נראה מאוד גדול ומבטיח.
אבל אני נזכר בכל אותם ההמתנות לפקידים בבנקים בארץ, כשכולם מקרקרים סביבי, כשכולם מסבירים לי כמה שאני מבין בעסקים ובכח דוחפים לי עוד הלוואה של 100 אלף, רק שאני יקנה איזה רכב חדש.
פתאום עוד סמל להתחלה חדשה, להתמודדות לא קלה, כאן לא מבינים כמה אני ‘מיוחד’. עדיין…”
