הימים הם ימי בין המצרים, בהם כידוע בית המקדש השני נחרב משום שנאת חינם.
עוד בעודי ילד קט, זוכר אני שבתקופה זו נהגנו יותר מתמיד, להקפיד בכבוד חברינו ומכרינו.
אני נושא עימי זיכרון עמוק ישן שצרוב לי בתאי המוח האפלים. אינני איש של נוסטלגיות, אך התמונה שעולה לי בראש מציפה אותי ברגש של אהבה ואחדות.
אני זוכר את עצמי כילד בבית הספר, מקשיב לסיפורו של המורה, סיפור קטן על איש גדול ובעל מסר חזק ונפעם שמלווה אותי עד היום בשלהי חיי הבוגרים. אב אחד שברבות הימים הרגיש כי קיצו קרב, רצה להנחיל לילדיו מורשת של שלום ואחדות. כינס את כולם בחדר אחד וביקש מהם ליקח כל אחד גזיר עץ ולנסות לשוברו. מיותר לציין כי בהינף אחד חצה כל אחד מהם את הגזיר לשניים. ואז נטל האב כמה גזירים חיבר אותם ביחד וביקש מהם לשבור, אז לא הצליח איש לפרק את החבילה. עצר האב את שטף דיבורו וכשדמעות נקוות בעיניו הסביר להם “בני, כשתהיו מאוחדים אף אחד לא יוכל לכם”.
משחר נעורי חונכתי לאהבת הבריות. כבן של מו”ר אבי רב העיר, מעיד אני כי ביתנו היה פתוח לרווחה ללא הבדלי דת או מגזר. הורגלתי לכבד כל אדם באשר הוא, וגדלנו על ההבנה הפשוטה והברורה – “אין חילונים ואין דתיים כולנו אחים”. מילדותי ועד היום רכשתי מאות רבות של חברים חילוניים שאני אוהבם בדיוק כמו אחי החרדים. יקום הגבר שיאמר שהופלה על ידי בגלל חילוניותו, מעולם לא הייתה לי חוסר אמביציה לסייע לאיש שמולי, כשראיתי כי הוא אינו חושב כיפה, ההיפך הוא הנכון.
בשבועות האחרונים נוצר מצב בלתי נסבל, של הסתה ופילוג בעקבות “חוק השבת” שעומד בראש סדר היום הציבורי בעירנו. השמצות וגנאי הפכו לעניין שבשגרה, ודמו של הציבור החרדי הותר ברשת האינטרנט והפייסבוק.
125 שנים של הרמוניה
במשך עשרות שנים הייתה חדרה עיר של דו קיום, המנופפת בדגל של הרמוניה ושילוב בין כל הקטבים. 125 שנים שמרו בני העיר ומייסדיה על המרקם העדין הקיים בין כל שכבות האוכלוסייה בעיר, בלי לשסע בלי לקרע ובלי להסית. עצוב מאד שהיום אנחנו נמצאים בעידן אחר.
אינני יודע מי “האשם” ועל מי מוטלת האחריות הכוללת, אך אין לי כל ספק כי נבחרי הציבור ואני בתוכם, אינם יכולים להתחמק ולהגיד “ידינו לא שפכו את הדם הזה”. על כולנו מוטלת האחריות.
לאורך ההיסטוריה הארוכה של עמנו הנרדף למדנו ששנאת חינם, ריב אחים ומחלוקות פנימיות, הם אלו שהביאו על עם ישראל את האסונות הגדולים ביותר. ניתן למצוא אין ספור ציטוטים ודוגמאות לכך במקורות ובספרי ההיסטוריה.
דווקא בשל זאת – תפקידינו להבין אחד את השני, לנסות ולגשר על הפערים, לחפש את המאחד ולא את המפלג, וכמאמר הרב קוק זצ”ל “בכל סיעה ובכל תנועה ישנם בודאי דברים שאיני יכול להסכים עליהם. אבל זה לא יכול לגרום, שאהבתי, מלאת השלהבת היוקדת בי לעמנו הקדוש, ולכל פרטיו, תהיה נפגמת אפילו כחוט השערה, והיא עומדת בקרבי במידה שווה למכבדי ולבוזי, את כולם אני אוהב בלא מצרים (מאמרי הראי”ה, ע’ 523).
לא רוצים מלחמת אחים
איננו רוצים “מלחמת אחים”. אני בטוח בעצמי כי גם רוב ניכר מן הציבור החדרתי רוצה להמשיך לחיות בהרמוניה ובדו קיום, אלו לצד אלו כמו שחיינו כאן כל השנים. חברה הטרוגנית המאמינה באחדות הלבבות, תחתור לביסוס האחדות תוך הכרה בשוני שבין חבריה, ובד בבד תפעל ביתר שאת לחיפוש ואיתור המשותף והמחבר בין השונים.
וגם לכם אני קורא! כן כן לכם, לקומץ הקטן, השולי והמתלהם, המכפיש אותנו השכם והערב, ומתיר את דמו של הציבור החרדי משל היה הגרוע באויבי מדינתנו.
אין לכם פרטנר לשנאת החינם, גם אם פניכם למלחמה – פנינו לשלום.
כעין דבריו של מנחם בגין בנאומו המפורסם חרות ל”ט – 3.12.44, א’ כסלו תש”ה: “לא נלך למלחמת אחים, בשום תנאי ולמרות כל הפרובוקציות. יהיה מה שיהיה, חיילינו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים. הם לא יעשו זאת, לא מפני שהם מצדיקים את הרדיפות עליהם, אלא מפני שראייתם היא עמוקה מזו של יריביהם. ראייתם היא היסטורית ולא כיתתית. ופרספקטיבה היסטורית זו דורשת למנוע בכל מחיר…היו שקטים, יהודים נאמנים; לא תהיה בארץ זו מלחמת יהודים ביהודים”.
• בועז ביטון הוא יו”ר ש”ס, וחבר הנהלת העיר חדרה