כשבמשפחה מחממים אטריות ישנות של כוכב ספורט אגדי

1.

לקרוא – ולבכות.

“מאוד הייתי רוצה להתעלם מן התופעה ולצייר את עירי בגוונים ורדרדים של פסטורליות מתקתקה הטובלת באווירם הצלול כיין של הרי יהודה מהוריקים ביופיים”, פותח בכנות העיתונאי אריה ארליך את טורו השבועי במשפחה.

אבל המצב, לצערו, שונה בתכלית.

אל התובנות הגיע אחרי לילה בו לקח טרמפ שני בחורים, עם “ניחוח אדי האלכוהול שחבט בחריפות על דרכי הנשימה שלי”. הם ביקשו לביתר עילית, והוא קלט כי הם בני עירו.

היו מי שניסו לעזור לנוער השוליים בעיר התורה שבהרי יהודה, אך התחלפו בזה אחר זה. “האחד הסתכסך עם צמרת העירייה ומנהל מולה מערכת משפטית מסועפת, השני לא עמד במטלה הבלתי אפשרית והרים ידיים בשלב המוקדם, השלישי מצא עצמו הולך ומסתבך, הרביעי עדיין מנסה”.

מעל גבי טורו קורא ארליך לפרנסי העירייה: עשו משהו. הקימו מועדוניות נוער, הפקידו אישי חינוך, ממנו פעילות של טרום נשירה וחסכו הרבה דמעות של הורים אכולים.

ובעיקר: “די לתרבות הקטטות על גבן השחוח של נשמות אומללות”.

תגובת העירייה לא הופיעה. נראה שלא התבקשה. זה מה שיפה בו, בטור אישי, שאתה יכול לשפוך את ליבך בלי להזדקק לפורמליות המרגיזה. אילו היה מבקש, הייתה מן הסתם מתקבלת התגובה הבאה: ‘עיריית ביתר עילית והעומד בראשה, ראש העיר הרב מאיר רובינשטיין, פועלים ועושים לילות כימים למען נוער השוליים בעיר, צר לנו ש… העדיף מלחמות אישיות ופניה לערכאות על פני עבודה אמיתית’.

“הורים ואחים וסבים וסבתות שכל עולמם חרב עליהם, ושכל עמלם ירד לטמיון במבואות המטונפות של מרכז ירושלים”, אלו ש”ביקשו למצוא מלוא החופן נחת ומצאו מנה גדושה של פי פחת, רצו לגדל ילדים לתורה והנה נחשפו לצרה צרורה” – ימשיכו לבכות.

“ורק צעקתה האילמת של נשמת הנערים עולה בשאונה פולח הכליות על קול שוועת ההורים”.

הנה, תרמתי את חלקי כאן, והשמעתי אף אני את קול הזעקה. ביתר עילית, התעוררי.

2.

  על עמוד השער של מגזין משפחה, תחת הכותרת ‘קולע בול’, אנחנו מתבשרים: “פעם כוכב ספורט אגדי, היום יהודי של תורה ואמונה. החיים החדשים של דורון שפר נחשפים”.

הכתבה עצמה, מאת שלומי גיל, מעניינת.

אחרי הכל, שחקן כדורסל שמנהל כיום חיים חרדיים, עם משפחה ברוכה של חמישה ילדים ועם לימוד תורה, תמיד מסקרן. אבל לומר שכעת חייו “נחשפים”? נו, באמת.

אין כמעט כלי תקשורת חרדי שלא ראיין את האיש. ביוטיוב תוכלו למצוא סרט מרתק ובו סיפור חייו המלא. הסרט מביא תמונות מעברו, וגם, תמונות מביתו הנוכחי ומחייו כיום.

כבר ב-2009 כתבה עליו אסתי אהרונוביץ ב’הארץ’: “דורון שפר היה אמור להיות אחד מגדולי הכדורסלנים בתולדות ישראל ואולי, אפילו, בתולדות אירופה. אבל אז הרבה מאוד דברים השתבשו, בזה אחרי זה, חלקם תוצאה של התערבות כוח עליון וחלקם תעלולים שעוללו השדים שמשתוללים במשך שנים בנפשו של שפר.

“עכשיו, עם כיפה ברסלבית על הראש ונפש שמבקשת לעצמה רק שקט, שפר מוכן לדבר על דברים שבין אדם לאדם ועל דברים שבין אדם למקום. מוני פנאן, עמרי כספי, עודד קטש, טיוהר ומחלת הסרטן מככבים בחמישיה הפותחת של דורון. על כולם מנצח המאמן האגדי: הקב”ה”.

ומאז, ובעיקר אחרי שהוציא לפני ספר על חייו – ‘ענני’  – העניק אין-ספור ראיונות. 

מעיתון כמו משפחה מצופה להיות מעודכן, ובעיקר ולספק לקוראיו חשיפות של ממש.

3.

אם אכן תודרך חיים טריקי מעיתון ‘יום ליום’ לפני שכתב את טורו על ידי יו”ר התנועה השר אריה דרעי, הרי שעושה רושם שמדובר באורח-פוליטי שנקלע למדינת ישראל ולממשלה כתייר.

הטור עוסק בהבטחות הפוליטיות, ומצייר תמונת מצב לפיה דרעי, “מתקשה לקבל את העובדה שביבי התחייב רק לפני חודשיים לעמוד במלוא ההסכמים והסיכומים, וכעת מתנער לפחות מחלק מהם”.

“אני לא מבין, כל כך הרבה שעות וימים של מו”מ בוזבזו על סעיפי התקציב…ולמרות זאת מתנערים כעת מהתחייבויות?” – אמר בחמת זעם.

אם לא נכתבו הדברים על דעתו של הכותב בלבד, אם נכתבו לאחר שיחה עם יו”ר המפלגה, הרי שאומר זאת כך:

ברוך הבא אריה דרעי למערכת הפוליטית של שנת 2015. היה עליך לדעת מראש שלא את כל ההסכם הקואליציוני יקיימו. למה? כי ככה זה בפוליטיקה. גם בקדנציה שהחלה ב-2009 לא קיימו את כל ההסכמים הקואליציוניים, ואיש במפלגות החרדיות לא הפך שולחן, לא איים להפוך שולחן, ולא פירק ממשלה.

“עד כה הנוהג שבמדינה היה שהחתימה על ההסכם הקואליציוני הייתה בגדר ‘המלצה’ בלבד. היה גם מי שלא חשש להודות כי ‘אף פעם ההסכמים הקואליציוניים לא קוימו במלואם עם אף מפלגה’… לא כן הרב אריה דרעי”.

נחיה ונראה.

חברי הכנסת משה גפני ויעקב ליצמן לא פחות מתוחכמים מדרעי, לא פחות חכמים ממנו, לא פחות תקיפים ממנו. ואם לא הצליחו לממש את כל ההתחייבויות, משמע שזה בלתי אפשרי.

אלא אם כן אתה יורה באקדח אמיתי ומפוצץ את הבאסטה על יושביה. המחנה הציוני ישלח לך זר פרחים במקרה של פירוק ממשלה, גם אובמה יצטרף בשמחה וישר עוד כמה ורדים אדומים.

4.

באיחור של שבועיים אחרי המתחרה משפחה, נזכר השבוע בקהילה לשרטט את מפת הישיבות הגדולות לקראת השנה הבאה. לא ממש מכבד עיתון שרוצה לשמור על רמתו. מצד שני, אם במשפחה ‘חושפים’ את סיפור חייו של מי שסיפורו נחשף שוב ושוב, מן הסתם מחקה גם בקהילה את השיטה.

 כותב הכתבה מודה כי “ידידי העיתונאי משה ויסברג” והידע שלו, סייעו בהכנת הכתבה.

האם יש מצב שנעזר בכתבה שהופיעה במשפחה, שבועיים אחורה?! זה לא השם שהיה חתום על הכתבה ב’משפחה’, אבל אולי סייע ויסברג גם לכתב משפחה. לא הגיוני, אבל מי יודע.

5.

אין לי שמץ של מושג מדוע לא טרח עיתון משפחה לקיים ראיון בלתי אמצעי עם ח”כ יאיר לפיד. אבל ברור לי שזה גרם פגם בקריאת טורו של שמעון בריטקוף, המצטט מלפיד, בנושאים שונים, בלי לשוחח איתו בעצמו.

אין לי מושג מאיפה דלה את הציטוטים, אני מנחשת שהם נלקחו מראיונות של לפיד בתקשורת החרדית. ציטוטים כמו “אם אתה לא מדבר ולא מגיב על מה שאומרים לך אתה מפסיד פעמיים”, או “אולי טעיתי בתפיסת העולם, אני מוכן להתווכח על זה, אבל בטוח טעיתי שלא הסברתי” – הם יפים וטובים, כשאתה יושב מול האיש ושומע אותם ממנו.

ואולי זו הסיבה לכך שעברתי אל חלקו השמאלי של הטור, טור המשנה.

לכאורה, הספד על פטירת אשה, אבל צריך לקרוא כדי להבין שמדובר בפסקה אדירה. אין כמו חוויה אישית המתוארת מהלב, כדי ללכוד את הקורא.

מתברר שברייטקוף, כמו גם תלמידי ישיבה רבים ב’עטרת ישראל’, נהגו לאכול אצל המנוחה בבית – וכפי שעולה מקריאת הטור, היא ידעה איך לארח.

רעייתו של ר’ אריה גולובנציץ’, עליה השלום, נהגה לערוך בקפידה את שולחן השבת כבר מיום שישי בצהריים. “שולחן שבת היה שולחן שבת, הכלים היו כלים והסרוויס היה סרוויס. מעולם היא לא עיכלה את השימוש של הדור הצעיר בכלים חד-פעמיים.

“כשתלמידי הישיבה היו נכנסים כרוח סערה לבית, היא הייתה מנצלת את הזמן להתעניין בשלום הבחורים שידעה כי לא שפר עליהם גורלם, רק אלוקים יודע מאיפה היא ידעה. בשקט, בלי שאף אחד ישים לב, היא הייתה קוראת לבחור למטבח ומתעניינת בעדינות בשלומו. כשחשבה שצריך, הייתה עוזרת גם באמצע השבוע.

“לא מעט אנשים חבים להם את חיי המשפחה שלהם… היא גדלה בבית אמיד וכל האפשרויות היו פתוחות בפניה, היא לא הייתה חייבת לקחת תלמיד ישיבה שחלם להיות ראש ישיבה, אבל זה מה שהיא רצתה וכך היא חינכה את ילדיה”.

נגע לי ללב, הטור הזה, צריך להודות.

6.

טעה כתב יתד נאמן ישראל שוורץ, כשתיאר את יאיר לפיד כמי שהודיע שלא יכנס לממשלה עם המפלגות החרדיות.

וכך כתב:

“שותף קואליציוני אפשרי נוסף הוא יו”ר יש עתיד יאיר לפיד. סיכוייו להיכנס לממשלה קטנים יותר, בעיקר בגלל החומה שהוא בנה לעצמו כשהצהיר כי לא ישב בממשלה עם המפלגות החרדיות”.

להד”ם.

אז ככה: לפיד מעולם לא אמר שלא יישב עם המפלגות החרדיות. בקדנציה הקודמת כרת ברית עם ‘הבית היהודי’ ויחד החליטו להיכנס לממשלה בלי המפלגות החרדיות, וגם וטו זה היה תקף רק עד לחקיקת חוק הגיוס.

מאותו רגע ואילך לא הייתה לו ללפיד כל בעיה להכניס פנימה את המפלגות החרדיות.

יתירה מכך: מי שמחרים הפעם הן המפלגות החרדיות את יש עתיד, ולא להיפך. סגן השר יעקב ליצמן אף מסרב להשיב לו על ברכות ‘שלום’ בכנסת. יאיר לפיד לא יכנס לממשלת נתניהו לא כי הוא זה שמטיל וטו על המפלגות החרדיות, אלא ובעיקר, כי הן מטילות וטו על כניסתו שלו.

7.

את תואר כתבת השטח הטובה ביותר של השבוע קוצר שמואל גרינוולד מיתד נאמן.

גם עיתון משפחה עבד על נושא זהה – היעלמותו של אברה מגיסטו – אלא שבמשפחה בחרו לשלוח את כתב העיתון אהרן גרנות אל בית המשפחה, לשיחה (מרתקת) עם האב, היילי מגיסטו.

ביתד בחרו בדרך הקשה יותר ושלחו את הכתב אל אל חוף זיקים, שם נראה אברה בפעם האחרונה.

“החיילים ראו אותו ניסו לעצור אותו אך לשווא”, התעדכן הכתב.

השכנים בשכונה בה התגורר שוחחו איתו על המצב, האח הסביר למה שתקו עד כה. דלתות בית המשפחה, יש לציין, היו סגורות (נפתחו בפני כתב משפחה, מעניין למה).

בתחילה, אומר המציל בחוף, כי אינו יכול לפקח על הכל, ושלא ראה מאומה. אבל אז, הוא מתחיל לשחרר. כן, החיילים ניסו לעצור אותו. “אנחנו מדברים על מרחק של כק”מ מכאן. אתה יודע מה, הנה המשקפת, בדוק אם אתה מצליח לראות משהו. אם לא, אני מציע לך, גש לשם ותתרשם בעצמך איך נראים תנאי השטח מקרוב. אבל תיזהר, אתה יודע… מסוכן שם בבית להייא”.

איש הבטחון של קיבוץ ‘זיקים’ מספר לו שידע על האירוע מיד עם התרחשותו, אבל קיבל הוראה לשתוק. זהו בדיוק המקום בו התרחש אירוע חדירת המחבלים בימים הראשונים של מבצע ‘צוק איתן’. באותו מקום בדיוק בחר אברה לחצות את הגבול.

הוא משוחח עם האח (“אסור לנו לדבר, זו ההוראה שקיבלנו מהיועץ שלנו”), עם שכן ממוצא רוסי (“ידענו, בטח שידענו… אברה היה כמו אח גדול בשבילי, חבל שנזכרים בנו רק כשקורה משהו רע”), ועם שכנה המתגוררת כאן כבר 23 שנה (“יום אחד האם חזרה מהעבודה בוכה, כולה דמעות. שאלתי אותה ‘מה קרה’ היא אמרה : ‘הילד שלי הלך לאיבוד’).

אל בית המשפחה הוא אמנם לא מצליח להיכנס, ובכל זאת, הוא יוצא מהשטח עם כתבה מרתקת לגמרי. שאפו.

8.

את הכתבה המרתקת של השבוע תמצאו בעיתון בקהילה: מפגש של הילד מהשיר ‘ברית במוסקבה’  עם בניו של המלחין האגדי יום טוב שמחה הערליך.

שווה סרט.