באנו למילואים • עלילות קצין חרדי רעב בצבא ההגנה לישראל

את הפוסט הבא פירסם מוטי פרידמן, חרדי, קצין בצה”ל, בדף הפייסבוק שלו, תחת הכותרת: רעב במילואים.

א. אני קצין מילואים בצה”ל. ב. אני חרדי. ג. אני רעב.

להלן סיפור המעשה:

גויסתי השבוע ביום א’ לתרגיל. שבע בבוקר התייצבות, במרחק שעתיים נסיעה מביתי. מדובר בתרגיל מדמה לחימה והוא מתנהל כל שעות היממה. פה ושם כמה שעות שינה כשכבר קורסים.

אינני מפונק, אך גופי זקוק למזון (טרם הצלחתי להפעיל אותו על אנרגיה סולארית). ביום הראשון, כששאלתי בארוחת הצהריים אם יש מנה בהכשר מהדרין – שאלו אותי: ‘מה זה?’

קצת הופתעתי.

כי לפני המילואים נפל דבר. התקשרו אלי מהצבא, ולהפתעתי שאלו אותי איזה אוכל אני אוכל: טבעוני, צמחוני או גלאט?

בגרון נשנק מהתרגשות – צה”ל הגדול והחכם מצא זמן בין איראן לחיזבאללה, להתעניין בתזונה שלי, אני הקטן – מיד עניתי בשמחה שאני אוכל רק, אבל רק, גלאט! והודיתי לצה”ל על האכפתיות.

אז אכלתי לארוחת צהריים לחמנייה שנותרה מארוחת הבוקר. קצת יבשה לטעמי, אבל לא נורא.

בארוחת הערב הגישו סנדביצים מפתים בלחמנייה, ובתקווה מחודשת שאלתי ועיניי בורקות: ‘הבאתם לי מהדרין. נכון?’ הרי טרחתי להסביר להם בבוקר מה זה מהדרין, ולמה רק את זה אני אוכל. אההה… לא. קצין הלוגיסטיקה אמר שיבדוק.

אז אכלתי לארוחת ערב את הלב. קצת רגיש לטעמי, אבל לא נורא.

ניגשתי למפקדי ושאלתיו אם יימצא לי זמן לקפוץ לאיזה מרכול בסביבה, לקנות לי משהו. המפקד התעצבן. ממש כעס!

אני הרי דיברתי אישית עם מי שצריך, שם במלכ”א, ולא פעם אחת, שלא ייקרה מה שקרה באימון הקודם. והבטיחו לו אישית שהכל מסודר. הוא סוגר וחותם. אז מה נהיה? מה נסגר?

אבל בדיוק הגיעה בקשר הודעה חשובה נורא. ורצנו שנינו לעבודה.

•

למחרת בבוקר כבר יום שני, ואני מעביר לחיילים שיעור אחד, וגם שני. והבטן…אפעס לא שקטה. אבל אני קצין. לא איזו נמושה. שאני אתלונן על זוטות קש וגבבה?

בארוחת הצהריים החברה אוכלים עוף מוקפץ, שמריח טוב. ואני בודק אם נשארו שאריות מהלב של אתמול.אז אכלתי לארוחת צהריים מנת מוטיבציה בתיבול קל של חוסן נפשי. קצת דל קלוריות לטעמי, אבל לא נורא.

כשסוף סוף מצאתי זמן להתקשר לאשתי, היא כעסה נורא – וזה לא באשמתי. ‘מה זה?’ שאלה בתוכחה, ‘לא מסוגלים להאכיל את בעלי כהלכה?’

אז אכלתי לארוחת ערב עוגה וקפה שחור. קצת מר לטעמי, אבל לא נורא.

אשתי ניתקה, אך לא סלחה. מיד לרב הפיקוד התקשרה. הוא הופתע, הוא התפלא, ומלמל : “נבלה נעשתה בישראל”.

ומיד ובלי שהיות, לא היסס ולא חשש ונתן לה את מספרו של הרב החדש. הרב החדש הוא אכן חדש, אבל לא לגמרי רב. סוג של קצין דת עם המון רצון טוב.

אז אכלתי למחרת בבוקר מנה של רצון טוב. קצת לא התחברתי לארומה, אבל לא נורא.

שוחחתי שוב עם מי שצריך, אפילו הרמתי טיפה את הקול. קשה… קשה לי בלי לאכול.

אז מיד נפתרה הבעיה. הובטח לי שהעניין בטיפול!

אכלתי לארוחת צהריים את הטיפול. רציתי לקנח בבעיה, אבל לצערי היא כבר נפתרה.

יש שם אחד, סתם חייל פשוט. רוסי כזה, מחוספס בלאט. שנוסע איתי ברכב הפיקוד. אז לפנות ערב, כשכבר הרגשתי סחרחורות כמו ביום כיפור (לא המלחמה. הצום!), הוא פתאום הכניס לי פתק באמצע קפ”ק חשוב: “האוכל שלך מתחת למחשב הטקטי”.

מה אומר ומה אדבר, התקשיתי לחשוב על הפקודה ועל תורת הלחימה… ובעיני רוחי יכולתי להריח את העוף המוקפץ של יום שני. בכוחות מחודשים חזרתי להערכת המצב (יש לו נטיה כזו, אחרי שמעריכים אותו הוא נרגע, המצב.)

מיד בסיום רצתי לחפש תחת המחשב ומלמלתי מתחת לשפם: ‘אין על צה”ל! אפילו את הבעיה הזו הצליחו לפתור!’

נורא התפלאתי שהאוכל שלי היה ארוז כמו משלוח מאיזו מסעדה, וההוא הרוסי רק חייך בביטול. תאכל משהו, אתה עובד קשה בלאט.

הוא בקושי מכיר אותי, דיברנו פעם פעמיים ברוסית (שברתי את השיניים להיזכר ברוסית של סבתא) על ענייני דת ופילוסופיה (הבחור עמוק בלאט!).

והוא, דווקא הוא מכולם, פשוט מצא מקום כשר למהדרין, והלך והביא לי. זהו, ככה פשוט.

ישבתי לאכול. והאוכל היה טעים בטירוף כי הוא תובל בנדיבות, באחווה יהודית פשוטה, המכונה: “רעות”.

•

אקצר בסיפור: רב הפיקוד הגיע לביקור ושוב פתר את הבעיה, בשיתוף עם קצין הלוגיסטיקה והרב החדש.

והבעיה נפתרה מחדש: כבר באותו ערב הגיע משלוח של עשר מגשיות עם מזון בלאט קפוא (גלאט. גלאט. מה הקשר בלאט?)

שניצל תירס בקפאון עמוק, ולידו גוש נוצץ שטוען בתוקף שהיה בצעירותו אפונה ירוקה. יש תנור במטבח וזהו אתה מסודר!

בקיצור, כפי שבטח כבר ניחשתם, התנור לא היה בסוד העניין.

והנה אני חוזר מהמילואים ברכבת. 47 שקל על חשבוני. כי המדפסת של השוברי נסיעה בדיוק לא עבדה (כמו התנור).

עכשיו כבר יום רביעי, תשע בערב. ואני ברכבת הביתה. עייף, רעב, וקצת נבוך. קצין שלם בצה”ל! וזה מה שמעסיק אותו? אוכל?!

לא, לא קיבלתי מצה”ל אפילו ארוחה אחת כשרה מאז יום ראשון בשבע בבוקר, ועד יום רביעי בשבע בערב. המון אנשים טובים ניסו לעזור. אף אחד לא היה אדיש.

כשעשו “על האש” לכל היחידה באחד מלילות האימון, אפילו חשבו עלי וקנו במיוחד עבורי בשר גלאט! הם נורא רצו לעזור ואני באמת מודה להם.

אבל לחרדים יש נטיה מוזרה תמיד לסבך את המצב (כנראה לא העריכו אותו, אז הוא לא רגוע, המצב – ואני לא יכול לאכול בשר גלאט שנצלה על מנגל בשכנות לבשר בלאט, עם מלקחיים בלאט.

באמת שאין לי טענות לאף אחד. כולם רצו לעזור. אפילו קצינת השלישות החטיבתית, שלא הסכימה שאקנה מזון מכספי הפרטי, וצה”ל יחזיר לי, ‘כי אי אפשר. אין תלושי מזון למילואימניקים’ – רצתה לעזור.

•

מי שהיה אמיץ מספיק לקרוא עד לכאן – אעיז ואשתף אותו בכמה מסקנות מכל הסיפור:

א. צה”ל הוא הצבא הטוב ביותר בארץ! והוא אלוף בפתרון בעיות.

ב. אם מישהו חשב שדרגות הקצונה מקנות איזשהו יחס מועדף בצה”ל – אז חשב! בצה”ל אין פרוטקציות. הוא לא סופר את חיילי המילואים באופן שוויוני לגמרי!

ג. הצבא ערוך לגמרי לקליטת חיילים חרדים (לאחר ניתוח קצר של הסרת קיבה).

ד. אני אמשיך לבוא למילואים, ואמשיך לעשות לילות כימים להגנת עם ישראל ( עם אוכל או בלעדיו). רק תזכירו לי בפעם הבאה להביא סנדביצ’ים מהבית. אין על הסנדביצ’ים של אישתי!

ה. הכי חשוב! אל תשפוט אנשים לפי המראה, המוצא, או הטמפרמנט הנראה לעין. יש יהודים טובים בכל מיני אריזות ובכל מיני מבטאים (והוא לא הסכים לקבל כסף תמורת המזון שקנה לי) וקוראים לו איליה סלוצקין המלך. ולא הדרגות, ולא הלבוש, עושה את האדם. הלב. הלב עושה את האדם.

הכי כיף  במילואים.