ימי בן המצרים ותשעת הימים הם גם ימי סיום שנת הלימודים בישיבות הקטנות.
זהו הזמן לסיכום, והפקת לקחים.
לעיתים רבות ההתבוננות לאחור הזו מרגשת ומשמחת: כמה אושר לראות בן עליה מסיים שלוש שנים של לימוד בשקידה.
כשנכנס היה ילד, ועתה מסיים שיעור ג’ כנער בוגר, המבין את החשיבות של לימוד התורה, אל מול הבלי העולם, כשברשותו שלש מסכתות ישיבתיות שסיים – רכוש ענק נכס לחיים.
כשנכנס היה עלם צעיר, מהסס וחסר בטחון, ועתה בעל אופי ואישיות משלו.
אך לעיתים ישנה תחושת החמצה. הנער גדל אך נכשלנו במשימה. לא הצלחנו לנווט אותו אל תכלית הישיבה. הוא בגר, אך אוסף הבלים נדבקו בו, שיגעונות ושגיוניות משובות נעורים.
השפעת החברה היא היא מקור האנרגיה לנוער. כשהחברה סביבו איכותית ומושכת כלפי מעלה, אזי קנאת סופרים תרבה חכמה.
אך חלילה כשהאווירה היא שלילית, אזי “מושב ליצים … ועד מתי דרך רשעים צלחה”?
יאמר הקורא: לא נסחף הכותב? דרך רשעים, עד כדי כך?
כן כפשוטו! חוטא ומחטיא אין לו חלק לעולם הבא.
תקופת הבחרות היא תקופת החינוך והנטיעה של מידות טובות, ומלחמת יצר תמידית. כשחבר מושך חבר כלפי מטה, זוהי רשעות. הנזק הוא בלתי הפיך.
“כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים” – כל רוח צד מטה את כיון החץ ומרחיקה אותו מהמטרה.
חובה עלינו כהורים וכמחנכים, לשים לב מי הם חבריו של הנער /התלמיד/הבן. מי מושך, ולאן? מה הם הרוחות המנשבות בחברה? ולאיזה כיוון נסחף/נסחב הנער?
מוטב כי נשקיע דמעות של תפילה וצער, של חינוך, ובסופו של תהליך נקצור פירות מבורכים, מאשר נתעלם ונחיה באשליה של “יהיה בסדר”, ונתעורר בשיאו של קיץ לוהט – עת הקציר והתבואה יבשה ומתפזרת לרוח…
ועל כך כתב המשורר ח.נ.ביאליק בוגר ישיבת וולזין:
שלא עמד מול עצת היצר/ זריתי לרוח אנחתי/ וירווה החול דמעת עיני/ הרוח! אם תמצא את אחי/ אמור לו – אוד עשן הנני.