עשר נשים פורעות חוק ומאה צלמים

 ערב ראש חודש ושוב אנו מוצאים את עצמנו מול הריטואל הקבוע.

קבוצה של פורעות חוק בחסות ארגונים בעלי אג’נדה ברורה, מבקשת לפרוץ פרצות באחדות היהודית. האם גם הפעם הצליחו “נשות הכותל” (מי העניק להן את הכינוי המכובד הזה?!) להבריח ספר תורה מתחת לאפם של אנשי האבטחה, ושוב “עלו לתורה” בבגדיהן ה”צנועים” ובניגוד לתקנותיו של המקום הקדוש.

פורעות החוק הללו, שמעשיהן מנוגדים לחוק ולצווי בית משפט בערכאות שונות, אינם מוותרות. הן ממשיכות לרמוס את החוק ברגל גסה. אני בכוונה לא מתייחסת להיבט ההלכתי, אלא להיבט המוסרי והחברתי של מעשיהן.

קשה לי לדבר בגנותן של נשים שהרי כל פעילותי וכל הווייתי היא עבור ולמען נשים.

אבל מצד שני, קשה לי לשתוק נוכח ההתנהגות הזו שכל כולה קריאת תיגר, פירוד ושנאה. יש לי הרגשה שיש מי שמחכך את ידיו בהנאה כל אימת שנשים עברייניות אלו עולות לכותרות.

ניחוש שלי: לא מדובר במישהו שנמנה על ציבור שומרי התורה והמצוות.

השימוש הציני בדגל השוויון והפמיניזם, מצליח להרתיח אותי.

כשענת הופמן, יושבת ראש ההצגה החודשית הזו, בוחרת להשתלח בשר לשירותי הדת ומשתמשת שוב במנטרות הלעוסות של שוויון, אני לא יכולה לשתוק. הופמן אמרה כי “ההסתה של שר הדתות לא תעצור אותנו. זה שדוד אזולאי נכנס – לא אומר שאנחנו יוצאות. מבחינתנו המאבק לשוויון בכותל יסתיים רק כאשר השוויון ינצח”.

על מה היא מדברת? על איזה שוויון, בשם אלו נשים היא מדברת? היכן הן מאות אלפי אם לא מיליוני הנשים הנאנקות תחת הדיכוי הגברי בכותל המערבי?

מידי יום פוקדות את הכותל אלפי נשים מכל החוגים, מכל הארץ, מכל העולם. כולן משתדלות להישמע לכללי המקום. כולן משתדלות להתלבש בצניעות. אף אחת מהן לא חושבת שהיא פחות “שווה” מהגברים שמתפללים מצידה השני של המחיצה.

אדרבה, אנו יודעים שתפילתן של נשים ממהרת להתקבל בשל העובדה ש”דמעתן מצויה”… עד כמה שזכור לי, לא כתוב באף מקום “בזכות גברים צדיקים נגאלו אבותינו ממצרים”.

מה כל-כך קשה לבוא ולשפוך צקון לחש מול השריד האחרון שנותר מבית מקדשנו מבלי לעשות פרובוקציה?

הן – פורעות החוק – דורשות “הכרה חברתית ומשפטית בזכותן של נשים להתפלל ולקרוא, לקרוא בתורה בקול, עם טלית ותפילין בכותל המערבי”, ואני תוהה מדוע הן לא דורשות את אותן “זכויות” בבתי כנסת ברחבי הארץ, ולהבדיל, בבתי התיפלה של גויי הארץ.

זוג ללא בית?

טוב. זהו. נמאס לי לדבר עליהן.

בואו נדבר על החודש הזה שנכנסו אליו. חודש ששמו מעיד עליו יותר מכל. זהו החודש בו אנו יכולים לפנות אל אבינו שבשמיים ולבקש נחמה – מנחם-אב…

זה החודש בו אנו יכולים לשכנע את אבא שינחם על הרעה אשר עשה לעמו. זה החודש שלמרות תחילתו העצובה, נקרא דווקא על שם הנחמה. זה החודש שבו נצטווינו למעט, למעט בעצב על ידי שמחה. כפי שמסביר הרבי מליובאוויטש את הוראת חכמינו זיכרונם לברכה “משנכנס אב ממעטין בשמחה”.

הרבי אומר כי מעת שנכנס חודש אב, יש למעט את האבל של ימי בין המצרים על ידי שמחה. ושמחה היא פועל יוצא של לימוד התורה וקיום המצוות. זו הסיבה שהרבי הורה להרבות בסיומי מסכת בתשעת הימים. למעט את האבלות באמצעות שמחת של מצווה.

עלינו לבקש מה’ יתברך שיהפוך את מספדנו למחול, שיהפוך את העצב לשמחה וישלח לנו את משיח צדקנו, יבנה את בית המקדש וישרה שכינתו בתוכנו. חודש “אב” הוא א-ב של הזוגיות של כנסת ישראל והקב”ה. וכי יכול זוג להסתדר ללא בית? ללא קורת גג? כיצד זה אנו יכולים להסתדר ללא בית הבחירה, בית עולמים?

נשים צדקניות

שמו של החודש נמצא במילה “אהבה” כאשר לכל אות משמו צמודה האות ה”א המסמלת את שם ה’. האהבה של הקב”ה לבניו – עם ישראל, והאהבה של בני ישראל זה לזה, יביאו את בניין בית המקדש שנחרב בעוון שנאה – שנאת חינם – וייבנה בזכות אהבה – אהבת חינם.

בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ובזכותן הם עתידים להיגאל בגאולה האמיתית והשלמה שאין אחריה גלות. נשים צדקניות הן רבבות ומאות אלפי בנות ישראל שגודשות את הכותל 365 יום בשנה, ללא פרובוקציות, בלי דרישות שוויון הזויות, ונושאות תפילה לביאת המשיח ולאחדות עם ישראל.

נשים צדקניות הן אלו שבונות את ביתן, את משפחתן, כמשכן להשראת השכינה. נשים צדקניות יודעות שגם בצאתן לעבודה, יש להן מטרה – “וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ”. הן לא מחפשות או דורשות כבוד. הן יודעות שהכבוד האמיתי הוא בבית – כל כבודה בת מלך פנימה. הן יודעות שהקריירה האמיתית שלהן היא נחת מהילדים – אם הבנים שמחה.

הן יכולות להיות עורכות דין מבוקשות. הן יכולות להיות מנהלות בכירות. אבל בתוך תוכן, הן יודעות מהי הקריירה האמיתית. אלו הן נשים צדקניות שבזכותן מתקיים העם היהודי במשך כל הדורות. וזה רמוז גם בשמן של פרשיות השבוע – “מטות” ו”מסעי”.

מטות מסמל את החוזק, את העוצמה, את היציבות. כמו מטה. מסעי מסמל את הארעיות, את הנדודים. את חוסר היציבות. לכאורה פרדוקס. אבל באמת, ניגודים משלימים. כמו החוץ והפנים שבאים לידי ביטוי בתפקידה של האישה היהודייה.

גם כאשר “ותקם בעוד לילה”. גם כאשר היא יוצאת לעבודה. הרי זה כדי לתת “טרף לביתה”. לדאוג לבית פנימה. פרשיות מטות ומסעי מלמדות אותנו דרך בעבודת ה’. יהודי צריך להיות חזק כמו מטה נגד כל פיתויי היצר ומצד שני להיות באופן של “מסעי”, להתקדם ולעלות כל העת מחיל אל חיל בעבודת ה’.

  • חלק מהטור מבוסס על שיחותיו של הרבי מליובאוויטש. הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו [email protected]