כמו הרבה אנשים, גם עלי לא פסחה תופעת הדחיינות באיזה עניין חשוב שעמד על הפרק, המצריך נסיעה ארוכה לצפון הארץ, וכמאמר האומר ”אל תדחה למחר מה שאפשר לדחות למחרתיים”.
אבל ‘לא לעולם חוסן’, ובסופו של דבר, החשוב הפך לדחוף והחלטתי שזהו. יוצאים לדרך.
האופציה שיותר נראתה למבצע זה, היתה נסיעה ברכבת ישראל. אמנם לפי דברי המוקדנית מדובר על נסיעה של יותר משעתיים, אך זה מה שהיה המהלך הסביר.
הגעתי לתחנת הרכבת, קניתי כרטיס לנסיעה הלוך ושוב, ירדתי לרציף ומשם לרכבת. יש לציין שהרבה שנים לא הצגתי את רגלי בכלי תחבורה זה, מה שמבחינתי היה איזו חוויה חדשה ומעניינת.
נכנסתי לקרון.
אוו! איזה יופי, כיסאות מרופדים, שקעים להטענה, שקיות זבל ‘מעוצבות’ ואפילו שולחן … ממש חוויה. הקרון היה גם אטום היטב לרעשים – בין קרון לקרון יש דלת הנסגרת באופן אוטומטי, כדי שרעש שקשוק הגלגלים לא יפריע למנוחת הנוסעים…
הרכבת התחילה במסעה הארוך, ואני התעסקתי בענייני השונים, מעט טלפונים, קצת קריאה, והרפיה…
הנסיעה הרגועה ללא פקקים וצופרים, מול נופים חדשים של מישור החוף, נתנו לי קצת שקט ממירוץ החיים.
עד ש…
הכל היה טוב ויפה, עד שהגיע הנוסע, טלפון ‘תקוע’ בין ראשו לכתפו, שלל שקיות בידיו, ועושה הרבה רעש ברגליו.
והתיישב בקרון.
מאז הפך הקרון למשרדו של האדון. הוא דיבר בקול גדול בטלפון עם הרבה ממכריו, על כל עולמו הגדול והקטן, על חייו הציבוריים והפרטיים, על ארוחותיו ונסיעותיו.
הנה מעט מעסקיו של האיש:
– יש לו עסק באיזור תל אביב, של תכשיטים.
– יש לו עובדת שלא מוכרת רציני [‘היא מכרה עד עכשיו רק ב-100 ש”ח…’].
– אבא שלו לא חש בטוב [ ‘אבא, אל תצא לשוק אתה צריך להתחזק’].
– הוא מאד משפחתי [ ‘מה יש לי חוץ מהילדים?’].
– והוא מאד אוהב לאכול טוסט [ יש מצב שזה מוכן שאני אגיע..? ].
בכל שלב במהלך הנסיעה המשותפת קיוויתי בתוך ליבי שהנה בתחנה הבאה הוא כבר ירד. אך זה לא קרה. מה שכן קרה זה שהוא ירד תחנה אחת לפני – ונתן לי חומר למחשבה. ולכתבה.
חשבתי על זה, שלפעמים, ואולי מחוסר שימת לב אנחנו הופכים את כל רשות היחיד שלנו לרשת ציבורית לכל דבר ועניין, והפעם הדבר היה מאד בולט, נוכח הנסיעה הארוכה, בצילו של אותו בר-נש.
אבל זה יכול להיות גם בתחנת אוטובוס או סתם בהמתנה לאיזה עניין. אנחנו עסוקים בטלפון ולא שמים לב לרמת ‘הדציבלים’ שבוקע מגרוננו.
אולי יש לנו הרגשה שכווולם מסתכלים עלינו ומרותקים לעסקינו, וממש משתוקקים לדעת איך אנו מנהלים את אורח חיינו?
אז זהו. שלא.
זה מזכיר את מה שלמדתי בקורס לחינוך ילדים שיש הרגשה פנימית לכל אחד שרואים אותי!
מסתכלים עלי. מתעניינים בי. זה נכון אבל זה מכוון כלפי מעלה, עין רואה… מכירים? נכון, מפרקי אבות.
אבל לא מעבר לכך, רק ההרגשה היא זו שמבלבלת אותנו. אז אף אחד לא צריך לדעת מה אנחנו אוהבים לאכול אחרי הצום, ואיך אנחנו שותים את הקפה בבוקר.
את אף אחד לא מעניין מה מצב הבריאות של נשותינו, הורינו, וילדינו, וכמה מינוס יש לנו בבנק.
יש דברים שהם שלנו, פרטיים ואישיים. נשאיר אותם אצלנו.
יש אנשים שמדברים קצר מאד כשהם בסביבת אנשים, אומרים את הכרחי, וזהו.
סוף סוף ירדתי מהרכבת. פגשתי חבר, בין עירי.
איך באת? שאלתי.
ברכבת, הוא ענה.
איך הייתה הנסיעה? שאל.
‘מעניינת’ אמרתי, ובת צחוק נמתח על שפתי, סיפרתי לו.
בפעם הבאה, אמר לי, תבקש קרון שקט, יש קרון כזה בתחילת הרכבת תמורת סכום סמלי.
אילו ידעתי…
עשיתי את ענייני בצפון וחזרתי בחזרה לכיוון המרכז.
שוב התיישבתי בקרון, שמתי את הנייד על שקט ו… שקעתי בשינה עמוקה.