למי בכלל אכפת מנשים חרדיות?

כשאת עושה משהו טוב, קורה לא אחת שאת מעצבנת את סביבתך. לא כל-כך ברור למה, אבל נשים רבות יענו שהן רוצות לעשות טוב לעצמן ולסביבתן, אבל תכל’ס, לא פעם, הן מעצבנות תוך כדי עשיית טוב לאחר.

אני מכירה את זה מהחיים שלי ולכן מיהרתי לבדוק מה עצבן את השבטים במעשהו של פנחס שעצר את המגיפה ועשה טוב לכל השבטים, פרט לשבט לוי שגם כך לא נפגע. הוא עד כדי כך עצבן את שאר השבטים, עד שה’ יתברך בכבודו ובעצמו נאלץ להתערב ולקבוע שכוונותיו של פנחס היו טובות ואף העניק לו את הכהונה.

האמת היא שזה תלוי איך עושים את הדבר.

קנאות כשלעצמה אינה תכונה טובה. אך קנאות כמו של פנחס שחדורה כל כולה במידת האמת, היא מידה מבורכת שמזכה ב”ברית עולם”.

נכון, לעיתים אנו רוצות לעשות טוב, אבל בפנים, בתוך הלב, אנו חושבות שאנו עושות זאת כי אנו יותר טובות. זו גאווה. מגאווה וקנאות יכול לצמוח רק רע.

כך שאם עשיתי מעשה טוב שגרם לאחרים להתעצבן, כדאי לי להתבונן פנימה אל תוך תוכי, ולהבין היכן טעיתי ולא לחשוב שהסביבה היא זו שטועה.

מי סופר אתכן בכלל?

הייתי שם,  בישיבה של הוועדה לקידום האישה ושוויון מגדרי שעסקה בהכנות לקראת תקציב המדינה הקרוב. המסקנה שלי הייתה עגומה. דיבורים כמו חול ואין מה לאכול.

בכל מה שקשור לנשים חרדיות, מה שהיה הוא שיהיה. איש, או נכון לומר אישה, אינו חושב עליהן.

השרה גמליאל אמרה בדיון כי קבעה לעצמה יעד לפיו עד שנת 2018 יגיעו מוסדות המדינה למאה אחוז של שוויון מגדרי בהתייחסותם לנשים. היא אף הבטיחה כי תפנה לשר האוצר כחלון ותבקש ללוות את תהליך חקיקת חוק תקציב המדינה לשנים 2015-2016 במטרה להבטיח שוויון לנשים.

לא אומר שלא התרשמתי, אך אודה שחיפשתי את ההתייחסות לאישה החרדית. את זו לא מצאתי.

יושבת ראש הוועדה, חברת הכנסת סולימאן, מבקשת לבדוק את האפליה שבתוך האפליה. את אפלייתן של נשים ערביות בתוך כלל הנשים בישראל. אבל מי יבדוק את אפלייתן של נשים חרדיות? הרי אין ויכוח שהצרכים של הנשים החרדיות שונים מצרכיהן של כל כלל הנשים.

כאילו לא די בכך, נשים חרדיות רבות הן מפרנסות יחידות. הן שכירות בשכר נמוך או עצמאיות שנאלצות להתמודד עם עול גידול הילדים במקביל לעול גידול העסק.

מי דואג להן? מי מבטיח שהן תקבלנה את ההנחה המוצדקת שמגיעה להן במעונות היום? מי דואג שהן תקבלנה ולו פרומיל מהכסף שהקצתה הממשלה לעידוד תעסוקה במגזר הערבי ובמגזר החרדי?

כמעט כל הדוברות (והדוברים) סביב שולחנה המכובד של הוועדה, העלו על נס את הצורך בשוויון. אך כמעט לא התייחסו לזכויותיה של האישה החרדית. נדמה כאילו אפלייתן של נשים חרדיות מתקבלת כאן בשוויון נפש.

הן עוברות בסך זו אחר זו. חברת הכנסת מיכאלי שמדברת רק בלשון נקבה ומנכ”לית שדולת הנשים. כולן מדברות על ערביות, אתיופיות, עגונות וחד-הוריות, נשים בפריפריה ונשים בשכונות מצוקה. כולן דורשות שוויון למרות שיש מהן כאלה שמצבן טוב פי אלף מאשר הרבה גברים אחרים, אך אף אחת מהן אינה זוכרת את הנשים החרדיות.

כאן בוועדה לקידום האישה, הן נראות לי שקופות.

אני יושבת המומה.

האישה החרדית, גם זו שאינה עובדת, היא מפעל. מפעל שצריך לקבל עידוד ממשלתי. היא מגדלת ילדים רבים, מחונכים שלא יזדקקו לשירותיה של משטרת ישראל, בתי המשפט שלי ומערכת הענישה שלה. היא מגדלת הרבה ילדים שיגדלו הרבה ילדים שיהוו את מנוע הצמיחה של המשק הישראלי. אבל מי בכלל סופר אותה. היא חרדית.

העובדה שבעלה יושב ולומד במשך מרבית שעות היום רק מדירה אותה לחלוטין משיח השוויון.

אף אחת לא יודעת שבלי תורה לא היה קיום לעם ישראל? כנראה שלא.

ואם כבר הזכרתי את כבוד השרה גילה גמליאל, זו דווקא הכריזה באחת ההזדמנויות כי תעשה הכל למען נשים בכלל ונשים חרדיות בפרט. אבל… היא גם זו שפיטרה את מנהלת לשכתה, אם חרדית ל-11 ילדים…

בשמיים את שווה הרבה

אני לא יודעת כיצד להתייחס לעובדה המוזרה הזאת אליה נחשפתי בוועדה לקידום מעמד האישה. אבל אני כן יודעת מניסיוני לאורך השנים, שנשים חרדיות מוכנות לעשות הכל עבור המשפחה שלהן.

אל חדרי במשרדי ‘קידי שיק’ הגיעו נשים מכל החוגים והעדות. ליטאיות וחסידיות, אשכנזיות וספרדיות, בנות עיר ובנות כפר, מהפריפריה ומהמרכז. כולן רצו דבר אחד בלבד – להביא טרף לביתן. בכל גיל, בכל מעמד ובכל זמן עמדה לנגד עיניהן המטרה העליונה – בית של תורה ויראת שמים.

אין לי מחקר מבוסס ביד, אבל אני בטוחה שכל מי שיבחר לתמוך, לעזור ולסייע בידי נשים חרדיות להגיע לשוויון תעסוקתי, לא יצטער על-כך.

השאלה היא מי בדיוק יבחר בהן כשקולן אינו נשמע. וגם כאשר מישהו בוחר לייצג אותן, הוא עושה זאת לצורך בחירות או חס וחלילה על מנת להילחם בעמדת ההלכה ובמסורת המלווה אותנו במשך אלפי שנים.

לאורך השנים הבחנתי שנשים חרדיות אמיתיות חדורות תמיד בתחושת שליחות ובהכרה כי יש סיבה להיותן בעולם הזה. לא רק על גברים נאמר “אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני”.

מי שמכוונת למטרה העליונה, למילוי שליחותה בעולם הזה, זוכה לארבעה דברים: 1] להצלחה מעל לדרך הטבע. 2] לקדש שם שמים ברבים. 3] לבית של אהבה ושמחה. 4] לשלווה וסיפוק מעצמה.

אז מה אם לא הזכירו אותך בוועדה לקידום האישה ושוויון מגדרי, מזכירים אותך בשמים כל אימת שבנייך לומדים תורה, כל אימת שבעלך הוגה בתורה וכל אימת שבנותייך מקפידות על הצניעות והולכות בדרך ישראל סבא. יש דבר חשוב מזה?

נשים לעומת גברים

בנות צלפחד לא היו בטוחות שיש להן סיכוי לקבל חלק בארץ ישראל. הן פנו למשה רבנו בטענה שזכתה להסכמה של הקדוש-ברוך-הוא. הן דרשו לקבל את חלקו של אביהן למרות שידעו שיש לזה מחיר לא פשוט. נחלה ארץ הקודש דורשת עבודה. היא דורשת כיבוש, יגיעה ומאמץ. אך הן לא ויתרו והקב”ה אמר למשה רבנו “כן בנות צלפחד דוברות”. כן פירושו נכון וכן זו גם כנות, הן מדברות אמת.

הן באמת מתכוונות להשקיע את מה שדרוש על מנת להיות זכאיות לנחלה בארץ ישראל.

הן קיבלו את מבוקשן ואנו קיבלנו בזכותן הלכה נוספת בהלכות ירושה. הן זכו שה’ יסכים עמן ובסופו של דבר אף הפכו לסמל. סמל של מסירות לתורה הקדושה ולארץ ישראל. בפרשה הכתובה על שמן, שנוספה לתורה בזכות נחישותן, הן סללו את הדרך לכל נשות עם ישראל, את הדרך ללכת במסירות נפש עם הרצון לבנות חיים יהודים בארץ הקודש.

למתבונן מהצד זה נראה כמו סכסוך ירושה פרטי. אבל בנות צלפחד לימדו אותנו שגם לעניין פרטי יכולות להיות השלכות לאומיות (וסליחה על השימוש במילה הזאת).

כל עניין פרטי של יהודי הוא עניין כללי של כל עם ישראל שהרי כל ישראל ערבים זה לזה ויתרה מזו, כבר פסק הרמב”ם ש”לעולם יראה את העולם כאילו הוא שקול, עשה מצווה אחת, הכריע את העולם כולו לכף זכות”.

חכמינו זיכרונם לברכה מעלים על נס את בנות צלפחד ומציבים אותן מול אותם גברים שאמרו “נתנה ראש ונשובה מצריימה”… הן לעומתם אמרו: “תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו”…

• חלק מהטור מבוסס על שיחותיו של הרבי מליובאוויטש | הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו | לתגובות:[email protected]