תשובה חסידית לתפיסה ליטאית

בתי חינוך בתי יעקב לא הוקמו כדי ללמד את בנות ישראל מקצוע לפרנסתן ולא כדי לדאוג לפרנסה עבור בתי ישראל. כך כתב מזכיר “מועצת גדולי התורה” החסידית של תנועת אגודת ישראל ל’רבנים החשובים מנהלי הסמינרים של בית יעקב‘.

מה אומר  כאן המזכיר? מה משמעותה של ההחלטה? היות ואין תפקידן של הנשים לפרנס את המשפחה גם לא כדי שהבעל יוכל לשבת וללמוד, לכן אין לנצל את בתי החינוך ללמדן מקצוע, אלא להחזיר עטרה ליושנה ולהיצמד לתכלית הקמת בתי חינוך במגזר החסידי שהיא כמובא בנוסח החלטה: בתי החינוך “בית יעקב” הוקמו כמוסדות חינוך כדי לחנך את בנות ישראל לתורה וליראת שמים בדרך הסלולה לנו מדור דור.

החלטת כ”ק האדמו”רים שליט”א בא בעקבות תפיסות אחרות הנוגדות את התפיסה החסידים ביחס לעבודת השם, פרנסה, תפקידן הגברים והנשים וכו’ שחילחלו לאט לאט אל המוסדות החסידיים והשתלטו על סדר היום הרוחני של בתי החינוך החסידיים.

התפיסות או הנורמות הללו, מקורן במגזרים אחרים בציבור החרדי (ויש שיאמרו בעקבות השפעתן של מחנכים/ות המשתייכים למגזרים אלו). מגזרים אלו קיבלו על עצמם דרך אחרת לפיה, תפקידם של הגברים הוא ללמוד תורה כל היום גם לאחר הנישואין לאורך כל חייהם, ופרנסת הבית תיעשה באמצעות האשה.

במגזרים אלו כך מחנכים את הבנות מקטנותן, לפי הוראת רבותיהם.

איננו מהרהרים חס ושלום אחרי רבותיהם ומאוריהם של מגזרים אלו, אך כאמור זו אינה דרכה של החסידות.

במגזר החסידי אמנם מתייחסים בכבוד הראוי לבני עלייה, שמתמסרין לעבודת השם במגוון דרכי עלייה, אם זה בתורה, בתפילה, או בצדקה. ועם זאת לא שוכחים את מה שאמרו חז”ל: “ראיתי בני עלייה והן מועטין” ו”הרבה עשו כר’ ישמעאל ועלתה בידן”.

זו הסיבה שרוב רובן של הגברים שאינם נמנים על ה”מועטין” ייקחו על עצמם את תפקידן שהועיד להם הבורא וידאגו לפרנסת ביתם, על פי דרכו של מייסד תורת החסידות הבעל שם טוב הקדוש, שהדריך ושם  דגש לנפסק בשולחן ערוך ומבוסס על הפסוק “בכל דרכיך דעהו” (משלי ג ו), ואמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמיים, שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וכו’ יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו.

בדרך זו המגזר החסידי מחנך הן את הבנים בתלמודי תורה ובישיבות, והן את הבנות בבתי ספר “והתורה על הרוב תדבר”.

אם זוג מחליט ביניהם, והאשה רוצה לעזור בפרנסת הבית או שהאיש יקדיש ימיו ללימוד תורה בלבד, והאשה רוצה לקחת על עצמה לגמרי את עול הפרנסה – זוהי זכותם. אך זהו ענין פרטי של בני הזוג ולא נמצא תחת הקטגוריה של ‘הוראה לרבים’.

ומה היא ההוראה לרבים?

כמקובל מן קדמת דנא, שתפקידו של הבעל לפרנס את אשתו וילדיו כמתחייב על פי תורה, וכמו שכל גבר מתחייב וחותם ביום הכי נעלה של החיים, ברגע הכי קדוש מתחת לחופה: “הוי לי לאינתו כדת משה וישראל ואנא אפלח אוקיר איזון ואפרנס ואכלכל” – ובתרגום חפשי מארמית: היי לי לאישה ואני אעבוד, אפרנס ואכלכל אותך ואדאג לכל צרכייך.