טחנות הצדק טוחנות לאט • אבל הן טוחנות

טחנות הצדק טוחנות לאט נוהגים לומר במסדרונות בתי המשפט, אך שוכחים להוסיף כי הם טוחנות ללא הרף. אי-אפשר להפסיק אותן. משעה שהגיע התיק אל בית המשפט, מרגע שדרכה רגלו של החשוד באולם הקודר, לא ניתן להימלט ממנו.

האקסיומה הזו היא שעומדת ככל הנראה בבסיס אותן עבירות הנתפסות כעת כמעט כבלתי הגיוניות: מה חשב אולמרט כשאישר את פרויקט הולילנד, מה חשבו מהנדסי העירייה וחברי המועצה, האם לא עלתה על דעתם האפשרות שמיזם כל-כך גדול וכל-כך מושחת יתפוצץ בסופו של יום לכולם בפנים?

מספר האנשים המעורבים בפרויקט הוא עצום במונחים של פרשיית שוחד. האם איש מהם לא חשש שאחד מהקבוצה יהפוך את עורו ברגע של מצוקה או של אשמה תלויה ויהיה לעד מדינה?

האיש לא שכח

אתמול הוכרע דיון משפטי נוסף, בין התובע עו”ד יואב ללום לעיתון יתד נאמן. מה היה שם? בעיצומה של פרשת עמנואל, עת היה יו”ר עמותת נוער כהלכה במקום הנמוך ביותר בציבוריות החרדית, השתלח בו העיתון במילים קשות, כמיטב המסורת.

היה זה אך טבעי. ללום נתפס כ’עוכר ישראל’, האווירה הציבורית הייתה כנגדו, ושלל הכינויים המעליבים היו כמעט מתבקשים. כרזות עם תמונתו המלוות בכיתוב ‘צא טמא’ נתלו בחוצות הערים, ונדמה היה כי העותר המושמץ הגיע אל מקום ממנו לא יוכל להתאושש.

אלא שהאיש לא שכח. בדקדקנות הוא אסף את כל העיתונים הישנים, עבר עליהם עם זכוכית מגדלת, מירקר את שורות המרשיעות והגיע אל בית המשפט.

טחנות הצדק טחנו לאט. שנים חלפו, ואז בי”ג אייר תשע”ד חויב העיתון לשלם למעלה מ-300 אלף שקלים לידיו של הצעיר העקשן, ובנוסף ייאלץ לפרסם מודעת התנצלות מביכה על התנהלותו.

האם חשבו אז ב’יתד’ כי יום יבא וזו תהיה התוצאה? האם מישהו זוכר היום מה בכלל כתבו בעיתון הליטאי על האיש שכולם אהבו לשנוא באותם ימים?

אהוד אולמרט היה ראש עיר מצוין. ביקור קצר בירושלים, על מערכת כבישיה, ופסי רכבותיה מוכיחים זאת היטב. יודעי דבר אומרים כי גם כראש ממשלה – מלבד סוגיית המלחמה – התאפיינה כהונתו בניהול מופתי.

חכמה שלאחר מעשה

רק מה, אולמרט וחבריו, וגם אנחנו – הצופים מן הצד, צריך לומר – כשלנו בתסמונת הפסיכו-חברתית  המוכרת בשם ‘הדלות שברטרוספקציה’: לפי גישה זו, כאשר קיים ידע על תוצאה של מהלך היסטורי, לא נוכל אנו כבני אנוש, לשחזר את מהלך העניינים שקדם לאותו אירוע באופן אובייקטיבי וחף מטעויות. מה שנראה היום בעינינו כחסר כל היגיון, נראה היה אז כנורמטיבי לחלוטין, וכעת אין לנו את היכולת להבין זאת.

קשה אולי להבין מה עמד בבסיס מעשיו של האיש המוכשר שמילא כל-כך הרבה תפקידים מרכזיים בציבוריות הישראלית, אולם כעת, אי-אפשר לשפוט את שעמד לפניו,שכן מה שנראה היום בעינינו כדפוס חלמאי וחסר היגיון נראה אז כפי הנראה כ’קומבינה’ המשתלמת ביותר.