1.
היה זה ביום ראשון, צום י”ז בתמוז.
באותו יום הוזמנתי לפגישה אודות תכנית טלוויזיה חדשה באולפני הטלוויזיה החינוכית (הזמינו אותי, אז למה לא?). התכנית עוסקת בבני נוער משפיעים ומובילי דעה. אמרתי לעצמי אולי אפשר לעשות קידוש ה’, אשתתף.
אני אמנם פטור מצום (עקב דין חולה, זוכרים את התקפי השיעולים שלי?), אך למרות זאת – לאכול בפרהסיה אסור לי.
לקחתי שאיפות סטרואידים בכדי לשכך את השיעול ככל האפשר, והגעתי ל”ראיון”, כשאני מקווה לא לבלוט יותר מידי בשטח.
אל האולפן הגיעו סוגים שונים של בני נוער. כשהגיע תורי להציג את עצמי בררתי את מילותי, נזהרתי מתוך אחריות על הרושם שאני עושה, כיחיד שאמור לייצג את המגזר החרדי.
בסופו של דבר קיבלתי הודעה שהתוכנית בוטלה והפרטים שלנו יישמרו בהפקה לתוכניות אחרות.
התאכזבתי.
2.
אפרופו טלוויזיה, איך אפשר להתעלם מתוכניתו של אמנון לוי.
התכנית התמקדה בדברים במגזר החרדי שמפאת הצניעות לא אזכירם, אך קשה לי להתעלם מהדמות המרכזית בתכנית, כביכול של חסיד גור, שדיבר והראה לכל צופי הטלוויזיה דברים שהצניעות יפה להם.
כחרדי בהווה, הזדעזעתי. אבל הייתי מזדעזע גם אילו ראיתי זאת כחילוני, בעברי.
איך לא מתבייש חסיד, יהודי המתגורר במאה שערים, לגרום לחילול ה’ כה גדול רק בשביל פיסת רייטינג עלובה?
עקבתי אחר התגובות בפייסבוק, וראיתי כיצד גם חילונים הזדעזעו. הייתי מצפה מעיתונאי נכבד כאמנון לוי (שאינו שונא חרדים, כרבים אחרים) לא להתרכז בחסידות גור דווקא, אלא להציג את היופי במגזר החרדי. אבל גם אותו איני מאשים. הוא רצה קורטוב של רייטינג.
היום כולם רוצים באזז, והוא קיבל את את זה על חשבוננו.
אני, מכל מקום, לא אבייש את המגזר אליו אני שייך בשביל פיסה של רייטינג.
3.
למחרת הצום ‘ביליתי’ בבית החולים איכילוב השוכן ב’מדינת תל אביב’. אני נמצא שם די הרבה.
סיימתי את סידוריי בתל-אביב והגעתי למסוף ארלוזורוב. כשעלתי על קו 480 לירושלים, לא יכולתי שלא להבחין בשני גברים חרדים, בשנות ה-60 לחייהם, שעלו לאוטובוס. אחד מהם התיישב, השני הוריד את הכובע והחליפה והניחם על המדף שמעל לראשו.
מאחוריו עמדה גברת תל אביבית טיפוסית, בערך כבת שלושים, ששאגה בשנאה: “אדוני, אתה חוסם את כל המעבר”.
“רק רגע”, השיב לה וניסה לסיים להניח את החפצים. אבל היא הרימה את קולה שוב. “אתה לא רואה שאתה מעכב פה את כולם?” צווחה, ודחפה אותו לצד, במעבר הצר בין הכיסאות, כשהיא ממשיכה לדרכה בהליכה מהירה ושטופת שנאה.
לא אשכח את מבטה מלא השנאה.
האם היה קשר בינו לבין תחקירו של אמנון לוי? מי יודע.
בהגיעי לירושלים, בתחנה המרכזית, עליתי על הרכבת הקלה. הפעם אירע לי סיפור דומה, אך הפוך לגמרי.
באחד המושבים הבחנתי באשה חילונית המתיישבת ליד חסיד. ואז התרוממה ממקומה, ניגשה אלי, ושאלה בנימוס: “סליחה, אתה יכול לעבור לשבת לידו במקומי, אולי הוא לא רוצה שאשב לידו?”
אני מודה, זה היה מקרה די יוצא דופן, אבל הראה לי דבר וחצי דבר על מידותיה של אותה אישה. בהיגיון שלי הסברתי לעצמי את ההבדל. זו ירושלמית, ההיא הייתה תל-אביבית.
4.
זו אינה פעם ראשונה בה מתפרסמות ידיעות על התעללות. הפעם זה קרה בזוגלובק, ואותי מדאיג שחלק ממוצרי החברה זוכים להכשר הבד”צ.
זה לא רק הנושא של צער בעלי חיים, זה הרבה יותר גרוע מזה. הטחת תרנגולות בחוזקה לרצפה יכולה לגרום לריסוק איברים וגם להטרפתם.
קשה מאד להתעלם נוכח התגברות התעללויות במשחטות. אני אמנם לא צמחוני, אבל אחרי שראיתי את התמונות הללו חששתי: “אולי גם נקניק העוף שאני אוכל עכשיו עבר את זה?”
ואני בהחלט חושב שצריכים לעשות בדק בית – ובדחיפות.
5.
ומילה על יאיר לפיד.
אני שונא לשמוע אותו אומר בערוצי הטלוויזיה: “ליצמן לא רוצה להיות שר כי הוא לא רוצה להישבע אמונים למדינה כי הוא לא ציוני”.
אז ככה. זו לא הפעם הראשונה וגם לא הפעם האחרונה בה אומר: יהיר לפיד. אתה אמור לדעת שח”כ וסגן שר נשבעים אמונים למדינה בדיוק כשר במשרה מלאה. האם נשבעת אמונים למדינה, או שכף רגלך מעולם לא דרכה בכנסת?
ולי לא נשאר אלא לבכות על האנשים שמאמינים לכל מילת שנאה שיוצאת לך מהפה!
6.
ומילה אחרונה, על תת ניצב ברכה, שהתאבד עקב ה’שיימינג’.
אני לעולם לא אבין אנשים שמתאבדים בגלל ‘שימיינג’, אבל אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו.