בין הצלי של ר’ מנחם לבקבוק של יוספי
יוספי הוא תינוק מתוק. לחייו עגולות ושמנות, גומת חן קטנה חתומה בלחיו השמאלית, קבוצת שערות מונחות על ראשו ויוצרות דמות כבשה מטולטלת, ועיניו עייני חן.
“ספונו”, כפי שקורא לו אביו, או “ספסוף” כפי שמתעקשת אימו, ישמש כאן בעל כורחו כתשובה קלאסית לשאלה: “מיהו מאושר”.
אביו של יוסף, ר’ מנחם, איש הגון בעל צורה ובעל בשר, מבנה גופו רחב וכרסו הולך לפניו. גם הוא, כבנו, ישתתף בהוכחת מהות האושר.
בשעה שבע בערב, שניהם רעבים, מאד רעבים. ‘ספונו’ כבר מתכונן לשנת הלילה ובטנו דורשת את מנת פורמולת החלב היומית. והאב, שחוזר רק עתה מבית המדרש לאחר שעות של לימוד והעמקה, מוכרח להכניס ארוחה דשנה לפיו. הרעב בהחלט מציק ובמידה שווה לשניהם.
האמא הרחמנית, המשמשת כאם וכרעיה, מתמרנת במהירות בין שני האדונים.
ביד אחת מנערת בקבוק חלב מאה ושמונים מ”ג המיועד לספסוף שלה, ובידה השנייה מסדרת ארוחה דשנה לאבי המשפחה: מנת אורז כפולה, תפוחי אדמה מאודים, עוף צלוי בתנור וקציצות בשר מטוגנות. אשת חיל אמיתית.
האב מתיישב ופותח במלאכת האכילה, הבן שוכב במיטתו וגומע את מנתו בשקיקה. הדממה שנוצרה בחלל הבית – מדהימה. מידי פעם נשמעות ‘שיחות דקלים’ בין המזלג לצלחת החרסינה בחסותו של ר’ מנחם, ובין שפתותיו היונקות של יוספי לבין פטמת הבקבוק.
פורמולת החלב הועברה במלואה על כל תכולתה למעיו של הילד, וארוחת הערב של האב, אף היא, מונחת בכרסו, בין המעי הגס לחברו הדק.
כעת, גם האב וגם בנו התינוק “שבעים”.
האם יכול לקום איש ולטעון כי אי מי מהמסובים ‘שבע’ כעת יותר מחברו?
האם ישנה האפשרות בכלל לחלק בין דרגות השובע?
כמובן שלא. האב ובנו אכלו את מנתם עד קצה גבול היכולת הסטנדרטית, מעתה שניהם יחד וכל אחד לחוד, תחת אותה דרגת שובע. הרעב חלף לו ונעלם.
אך איך זה ייתכן? כיצד אפשרי ששני בני אדם יגיעו לאותה דרגת שובע משני מאכלים שונים?
התשובה כמובן פשוטה: קיבתו של האב גדולה פי כמה וכמה מזו של תינוק מצוי. ומשכך אך טבעי כי צרכיו מרובים יותר והדרך להגיע לשובע ארוכה יותר, ומצריכה מזון שונה בהרבה מבקבוקון חלב פשוט. קיבתו של התינוק קטנה יותר, ומאה ושמונים מ”ל של חלב מזין מספיקים דיים להעביר את תחושת הרעב ולהשביעו.
פשוט. נכון?
חכו, כל זה רק משל.
•
מהו אושר?
גדולי הפילוסופים בכל השנים הטריחו עצמם עד לדקות המחשבה, בניסיון להבין מהו האושר. רבותינו בעלי המוסר מצאו את ההגדרה: אושר הוא שלמות (כתבי הרב דסלר ועוד).
מאד פשוט: “אשרי האיש” – “מושלם האיש”. גם בחיבור הפשוט בין המילה ‘אושר’ ל’עושר’ ניתנת הגדרת השלמות. ‘עשיר’ בארמית הוא ‘עתיר’ – עתיר זהו “מלא”. כמו: “עתיר שומן” –למשל.
שובע, אם כן, הוא סוג של אושר. גם שובע זו תחושה של מושלמות וסיפוק.
מעתה, בבואנו לדבר על מהות האושר והדרך להשיגה, הנוסחה היא פשוטה, מאד פשוטה. ככל ש’קיבתו הנפשית’ של האדם גדולה יותר, כך הדרך לשובע ארוכה יותר.
דוגמא? בבקשה:
ר’ מנחם האברך, זה מהמשל, יהיה בהחלט מאושר לו יקבל מלגת חג מראש הכולל בסך אלפיים שקלים, הסכום הזה הוא מעל ומעבר לציפיותיו, וכבונוס הוא בהחלט מעורר רגשות חמות של אושר.
וביל גייט’ס? מן הסתם ישמח גם, אתם יודעים אלפיים שקל הם גם משהו, אך האם שמחתו ואשרו עומדים באותו משקל עם שמחת האברך? ברור שלא, אפילו לא כמעט.
‘קיבתו החומרית’ של ר’ מנחם צרה כל כך בהשוואה לזו של גייט’ס, הרבה יותר מהיחס שבין ארוחת הערב שלו ושל ספונו.
•
ההסתפקות במועט, אם כן, אינה סוג של התמודדות עם מה שיש. להפך, הדרך הזאת, היא השיטה היחידה שבה ניתן להקטין את מערכת העיכול החומרית ובכך להגיע לדרגת אושר מלאה גם במעט מאד מזון חומרי.
לשם השוואה: לו נמדוד על ידי ברומטר את מידת אושרו של המסתפק במועט בשעת סיפוקו, ונמדוד במקביל את מידת אושרו של אותו מר גייטס בשעת עליית המניות של חברתו וברגעי הכפלת הונו, האם הברומטר יעניק ציון רב יותר לביל גייטס?
ממש ממש לא! האושר יהיה הדדי לחלוטין. התחושה של סיפוק ומושלמות שווה אצל שניהם באותה דרגה בדיוק.
לצערו של גייט’ס, דרכו לשבוע עולה הון עתק.
-
כל שבוע מחדש אני מחכה לטור הזה. אני שם לב שבשונה מכל חברי “הנבחרת” וכותבי האתר, הטור הזה הוא הכי עקבי שבעולם!
תמיד ברביעי בלילה הוא מוגש כאויר לנשימה.הפעם הטור הזה הוא לא עוד מאמר. הוא פשוט משנה לחלוטין את תפיסת החיים.
תודה תודה תודה
החכמתי ואני מבטיח להחכים גם אחרים בנושא הזה.לומר שפיצחתם את סוד האושר?
כן. בהחלט. -
נפלא!