הלוואי שיכולתי לומר את כל אשר בליבי על הרבי זצ”ל. הלוואי.
אחד הדברים הבולטים אצל הרבי היתה היכולת להכיל כל אדם. הרבי תפס מקום בחיפה, לא חיפה של היום – חיפה של אבא חושי, מבריוני או מברוני מפא”י. מי יכל עליהם? והרבי סגר מולם דברים בחיוך, במילה טובה, בהרמת טלפון.
גם לאנשים הרחוקים ביותר היה מקום שמור אצל הרבי.
כך, למשל, הוא שמר על מערכת יחסים ידידותית מאוד עם משפחת ארצי, הוריו של הזמר הישראלי שלמה ארצי. יצחק ארצי, האב, היה יהודי שלחם נגד הדת בגלוי, אולם שורשיו היו מהעיירה סערט, וסבו, הוא זה שהביא את בעל ה’מקור ברוך’ לעיר סערט שהיתה נחשבת מאוד באותם ימים, לחם עבורו, ופעל בהרבה מאמצים להצלחתו של האדמו”ר רבי ברוך זצ”ל.
עד לימים אלה, אני שומר על קשרים הדוקים עם משפחת ארצי, ואני מודע היטב לקשר ולהערצה שהיו להם לרבי.
כך גם ראש עיריית חיפה לשעבר, עמרם מצנע, לא אדם דתי, גם לא מסורתי, סיפר לרבי דוד אבוחצירא, כי הוא לא מחמיץ כל הזדמנות להגיע אל הרבי. הוא גם סיפר על שיחות מרתקות, ושימוש טרימינולוגי מדהים, בנושאים מדיניים, מצד הרבי שהוכיח כיצד ואיך יש לגשת לכל עניין.
האדמו”ר קרא כדי לסייע
הרבי היה בעל ידע רחב, כדי לסייע לפונים הרבים אליו. הוא ידע שפות רבות, ושלט בנושאים רפואיים, כמו גם בנושאים נוספים, כדי שיוכל לתת שירות למי ששואל.
אספר אנקדוטה: הרבי הוזמן לכור האטומי, לביקור במקומות השמורים ביותר של מדינת ישראל.
מאחורי הביקור עמד אחד מראשי הכור, מדען בכיר, שהיה נועץ עמו בכל. באחת המעבדות, בה פעלו קרני לייזר, הוכנס הרבי לבדו, ולגבאים נותרה הוראה להיוותר בחוץ. אל מול ההוראות הרבות שבכניסה למחלקה אמר הרבי בחיוך: זו הרי מחלקה שלי, שהרי שמי ‘לייזר’.
מאוחר יותר, צוטט הסיפור הזה בכתב העת ממ”ג – מרכז מחקר גרעיני.
זו אולי הסיבה שהרבי לא אהב את סיפורי המופת הרבים שהסתובבו עליו. הוא תמך בריאליה, בקשר הישיר והפשוט עם האנשים, לא סבל הצטעצעויות. כנראה שזה מה שהפך את הקשר שלו עם האנשים לתופעה מונומנטלית.
אפרופו סיפורי מופתים: באחת הפעמים נפגשנו עם בני גנץ, אז אלוף פיקוד הצפון, במקור ממשפחה וויז’ניצאית. הרבי בירך אותו שיהיה רמטכ”ל. באותם ימים האפשרות הזו היתה כמעט לא ריאלית, אך כפי שכולם יודעים המציאות הוכיחה אחרת.
הקשר הבלתי אמצעי הזה, החיבור הישיר והכל-כך פשוט, הופכים את לכתו של הרבי לאבידה גדולה מאד.
שבתי לפני זמן קצר מבית הכנסת. את הקריאות שבר שנשמעו שם קשה לתאר. אחד מהם, יהודי בן 80, צעק עם צעירי החסידים: טאטע, טאטע, טאטי איז נישט דא. אבא כבר לא כאן.
על שם הסבא
הרבי נולד בגרוסוורדיין שברומניה לבעל ה’מקור ברוך’ רבי ברוך הגר זצ”ל, האדמו”ר מסערט ויז’ניץ. בילדותו אמר עליו זקנו הרבי הזקן מוויזניץ, כי הסבא רבה, רבי אליעזר מדז’יקוב, אמר כי התינוק זורח. כפשוטו. על שמו של הסב הוא נקרא אליעזר.
בצעירותו שירת האדמו”ר בצבא והשתתף בין השאר בקרבות מלחמת העצמאות ברמת יוחנן, שבהם נפצע. לאחר פטירת אביו מונה לאדמו”ר, אך הוא חש שהאדמו”רות נכפתה עליו. הוא ראה בה קרבן גדול, שבעטיה נאלץ לוותר על הרבה דברים, אך חזקה עליו היתה מורשת אביו, והוא בחר לשמר אותה מכל משמר.
המאפיין המרכזי של הקהילה הגדולה שבנה היה דרך ארץ וכבוד הדדי. שמירת הלשון, והעדר לשון הרע. בדברים האלו הוא השקיע את כל חייו. הוא היה אומר: לפעמים מאפיינים חסידות פלונית לפי צבע הגרביים, הכובע, אופן הנחתו על הראש. על החסידים שלי אני רוצה שיגידו שהם מאופיינים בכך שהם מדברים בכבוד, ובטח שלא מזלזלים ברבי אחר או שוללים חסידות אחרת.
הרבי היה אדם רך מאד כלפי חוץ, אך תובעני ביותר כלפי עצמו. אני חושב שהיכולת העצומה שלו לשלוט על עצמו, גרמה לכך שאנשים רבים כל-כך נמשכו אליו וביקשו את חסותו.
לא היתה לרבי כל יוהרה. הוא שירת בצבא ובינו לבינו ראה את עצמו קטן. עד לימים אלה, כאשר היו מגיעים אל ‘השולחן’ חברים מתקופת הצבא, הם היו זוכים לכבוד הגדול ביותר.
גם החסידים בסערט לא מסתובבים עם התחושה שהרבי שלהם הוא ‘הכי הכי’, כי אם הרבי הכי טוב והכי מדויק עבורם. ולצד זאת יראת הכבוד כלפיו היתה עצומה. אני ישבתי בפני שועי עולם, מבלי לפרט, מעולם לא היתה לי את אותה יראת כבוד כמו שהיתה לי בפניו.
אבל הרבי? לא ראה בכך מאום. הוא היה רחוק מכך.
ישבתי באחד מלידות בני הבלתי בריאים לצערי מחוץ לטיפול נמרץ, והנה אני רואה את הרבי יוצא מן המעלית. חרדתי לקראתו, ותרתי במהירות אחרי החליפה כדי ללובשה לכבודו, אך הרבי אמר לי בפשטות האופיינית שלו: עזוב.
אי אפשר היה לרמות אותו, הוא היה כל-כך חכם ולא סבל חנופה. לא ניתן היה ‘למרוח’ אותו. אם הייתי אומר משהו מעין זה שלא במקום, הוא היה אומר: ‘זו כבר חנופה’.
איפה אשתך?
באותה סיטואציה קשה בבית החולים, הצעתי לרבי – שהיה כאמור בעל ידע רחב בכל תחום – לשוחח עם ד”ר ברגר מנהלת המחלקה, אך הוא השיב לי להפתעתי: “כבר שוחחתי אתה, וכך וכך המצב. אני כן רוצה לדבר עם רעייתך, לחזק אותה”.
עמדנו שם, אני ואשתי, והרבי דיבר אתנו. מההתרגשות הרבה, איננו זוכרים מה הוא אמר, אך הדבר הזה נחקק בנו וחיזק אותנו לאורך כל חיינו.
החיבור שלו לצרותיהם של האנשים בלתי ניתן לתיאור.
לפני 35 שנים נספתה אחת מנשות הקהילה, בתאונת דרכים בכביש שמעל רמת ויז’ניץ בחיפה. אב המשפחה לא היה בבית, והרבי עם הרבנית עלו מיד לבית המשפחה, ודבר ראשון דאגו להם לארוחת ערב.
בהמשך ירד הרבי ללוויה מחובק עם הילדים. את המחזה הזה אני לא אשכח כל חיי.
הרבי נתן לי גיבוי
לא מעט מהמורות וקשיים עברו עלי בחיי הציבוריים והפרטיים. אילולי הקמיע שלי – הרבי, אינני יודע אם הייתי עומד בהם.
הרבי נתן לי גיבוי והנחה אותי בכל שלב. בפרשת הסחיטה המפורסמת הורה לי להתלונן במשטרה. למרות שהיו שראו בזה מהלך נועז, הרבי לא חת, היתה לו ראייה מאד עכשווית, והוא התמודד עם סוגיות רבות – לא בשיטות הישנות, אלא באמצעות כניסה אל תוך החיים הנורמטיביים.
לפני מספר שנים הנחיתי את אירוע היובל של סערט ויזניץ. לשונות טובות הופיעו בפני הרבי וביקשו ממנו להדיח אותי מהתפקיד: דודי מתרועע עם חילוניים, ודודי וכו’.
הרבי אמר להם כך: “מהיום הראשון שדודי זילברשלג הלך לתקשורת, הוא קיבל את ברכתי. כעת, כיצד אוכל להראות זאת, הרי הוא לא יעמיד אותי מאחורי גבו במדיות השונות? זו ההזדמנות שלי להפגין זאת, ואני עומד על כך שהוא ינחה את האירוע”.
התשובה הזו של הרבי, וההנחיה, מהווים את אחד משיאי חיי מבחינתי.
גם אחרי שהפרשה שנקשרה בשמי התפוצצה, הרבי דאג להוכיח שהוא עומד מאחורי. בטיש שהיה בט”ו בשבט באותם ימים, דאג הרבי לשלוח לי שוב ושוב שיריים. בבית הכנסת ביקש שיעלו אותי לאחרון ‘חזק’ כדי להבהיר, שאם יש מי שסבור שהוא אינו מגבה אותי – הרי טעות בידו.
שיח עם העולם המודרני
לצד זאת הרבי גם ידע להנחות להתרחק ממה שצריך.
היתה תקופה בה פרסמתי סדרת מאמרים על יציאת חרדים לעבודה, ושמעתי שהרבי התבטא בפני מי שסיפר לו זאת כי הוא מתפלא מדוע אני כותב זאת.
מיהרתי אל הקודש פנימה וסחתי לרבי כי הייתי משוכנע כי בכך אני מביע את עמדתו של הרבי, שכן הוא זה שדיבר על הקיום החשוב של הבית על ידי הפרנסה, ושמי שאינו יכול ללמוד שיעבוד וכו’.
הרבי חייך ואמר כי אני צודק, אך לפעמים צריך להיזהר לא להיכנס לגוב האריות, לא להפוך בפי אנשים מסוימים ל’כופר’. אגב, עמדותיו זו של הרבי לא סותרות את עמדתו החותרת לבידול מהרחוב וכדומה. זו גם הסיבה שהרבי פעל למען החדרת האידיש לתלמודי התורה והמוסדות.
מצד שני, כאשר העתקתי את מקום מגורי מירושלים לחיפה, וחשבתי לחדול ממסירת סדרת הרצאותי בבסיסי צה”ל, הורה לי הרבי שלא לעשות זאת בשום אופן: “אל תבטל את ההרצאות בצה”ל, אני מאמין בזה מאד. יש לך את היכולת ואת השיח הנכון, ואל לך לחדול מכך”.
ויהי בנסוע: נסיך של מידות
בד’ תמוז, לפני כשבועיים, נכנסתי אל הקודש כשבידי ארבעת הספרים על רבי אהרן מבעלז זצ”ל, שיצאו לאור בשבועות הקרובים. הרבי ברך אותי בחמימות וסמך את ידו על כך. ברכתו מופיע בשער הספר.
בח’ תמוז, הודיע הרבי כי הוא רוצה להגיע לחיידר, לראות את הילדים. הקשר של הרבי עם הילדים, אגב, שווה מאמר בפני עצמו. מכל מקום, הרבי הגיע עם המכונית, אך מפאת חולשתו לא יצא החוצה. דלתות המכונית נפתחו, והילדים יצאו לקראת הרבי כשברקע נשמעים הניגונים האהובים.
כאשר שמעתי על כך ליבי נחתך. הרגשתי שרגע הפרידה מתקרב.
בספרי על רבי אהרן מבעלז אני מספר על הפרידה של רבי אהרן מהעיר תל אביב ומילדיה, כאשר עבר לירושלים בשנת תשי”ז. רבי אהרן ביקש לחבוש את הקולפיק – המצנפת שלו כשהוא אומר כי הוא רוצה שכך הילדים יזכרו אותו.
התחושה שלי היתה, שגם הרבי רצה להיפרד מהילדים, לפני שהוא נפרד מהעולם.
בשבת, עוד ישב הרבי על כיסאו. למרות כאבי הגב האדירים שלו, נותר ישוב כמלך באצילות – הרבי היה מביא את הכפית והמזלג אל הפה, ולא היה מתכופף – כאשר לצד גינונים אלו שמר על הארת פנים לכל אדם. אפילו לנכדי, ילד קטן, שנופף לו לשלום בשבת האחרונה, נופף הרבי בלי כל מבוכה בחזרה.
אתמול אחרי הצהריים, קם הרבי ממנוחת הצהריים, חייך אל הגבאי, ולפתע הכל השתנה, והרבי השיב את נשמתו.
נסיך של מידות.