למה גרמתי לנוכחים בבית הדין הרבני לבלוע את הרוק במבוכה

1.

לפני כשבועיים, בשובי ממסע העיתונאים של ‘גשר’ בניו-יורק, פגשתי בנמל התעופה, איפשהו בין המוני חסידי חב”ד ששבו מיום ההילולא ג’ תמוז, את עדינה בר שלום.

היא סיפרה ששבה מדיוני ‘פורום סבן’, ואני שאלתי ‘איך בש”ס?’ היא ענתה מה שענתה. סיכמנו שהדברים נשארים בינינו.

ביום ראשון השבוע הופתעתי לקבל, כמו יתר עמיתי למקצוע, הודעה לפיה עדינה בר שלום תשתתף בישיבת סיעת ש”ס בכנסת.

האמת, שמחתי בשבילה. סוף-סוף מתייחסים לאשה בה השתמשו (וזרקו?) ערב הבחירות. עוד צריך לומר, למען הגילוי הנאות: מעולם לא תליתי תקוות בשינויים שהיא וחברתה למועצת הנשים של ש”ס, יפה דרעי, יחוללו בש”ס.

ש”ס, שבראשה עומד חכם שלום כהן, לעולם לא תאפשר לנשים להיבחר לכנסת, ובעיתון הבית שלה יטשטשו תמונות נשים.

אחרי הכול ש”ס היא מפלגה חרדית, גם אם לעיתים היא מנסה לפזול לקהל יעד מסורתי. מסעודה משדרות אוהבת את נוכחותה של עדינה במפלגה, בן תורה ספרדי אינו זקוק לכך.

אני רק מצפה לדבר אחד: תחליטו. כלומר, אם אתם חיקוי של יהדות התורה, מדוע לקשט את המפלגה במועצת נשים? למה לגרור את עדינה לישיבות סיעה, אם לא באמת מישהו יאפשר לה לקבוע משהו?

למזלה, עדינה נראתה די אופטימית ביום שני האחרון. היא לא הסכימה לספר על מה שוחחו איתה בחדר הסגור (אחרי שהשתמשו בה כתפאורה אל מול תקתוקי המצלמות), ולא הועילו שאלותיי, כמו גם המיקרופון ומצלמת הווידאו שהציב מולה בועז שפירא מהערוץ הראשון.

“לא יכולה לספר”, אמרה.

2.

לרגע חשבתי שנוספה חברה חדשה למועצת הנשים, הכוללת את רעייתו של היו”ר, יפה דרעי, ועדינה בר שלום.

בצידו של השולחן ישבה ביום שני האחרון אשה נוספת. רק כשיצאה, מלווה באליהו שריקי, חבר מועצת העיר הרצליה מטעם ש”ס עד לשבוע האחרון, הבנתי שהיא אינה קשורה לסדר נשים בש”ס.

 גם ח”כ יעל גרמן, שנכנסה במפתיע אל ישיבת הסיעה החרדית, לא הפכה לחלק ממועצת הנשים, אם חשבתם לרגע. היא נכנסה רק כדי לברך את שריקי.

מתברר שהאיש היה נציג אהוב מאוד בעירו, ועם פרישתו עשתה לו תנועת ש”ס מחווה וכיבדה אותו במהלך הישיבה השבועית. גרמן, שכיהנה כראש עיר ופעלה בהרמוניה מלאה עם האיש, הגיעה גם היא כדי לברך.

ניסיתי להבין האם הגיע כדי ללמד את ש”ס הארצית איך לחיות בשלום עם מפלגות חילוניות.

שם, בהרצליה, כך סיפר, הם פעלו בשיתוף פעולה יוצא מן הכלל. אבל האיש, שסיים השבוע 20 שנות כהונה, רק חייך בתגובה.

3.

לא תיתכן הרמוניה נוסח הרצליה גם פה בכנסת? שאלתי את גרמן. היא, בתגובה, הפתיעה. מתברר שהשבוע ניסתה להרים כפפה ופנתה אל חברי הכנסת החרדיים.

התוכנית: ‘שולחן עגול’ סביבו יישבו נציגי יש עתיד עם נציגי המפלגות החרדיות.

את נאיבית, אמרתי לה. עדיין מוקדם, נידבתי טיפ. אבל היא משכה בכתפיה והבהירה כי היא משוכנעת שהשולחן יתמלא בנציגים. יש אפילו כמה מהם שהבטיחו לה להגיע.

אני רוצה לקוות בשבילה, שהיא לא נאיבית מדי. מאמינה בכל ליבי שאם ‘יש עתיד’ תתרחק בנושאים נפיצים שגוררים שנאת חרדים, ותתרכז בנושאים חברתיים-ביטחוניים – השלום בוא יבוא. אבל זה לא יקרה ביום אחד.

4.

העברת הסמכויות של בתי הדין הרבניים משרד המשפטים למשרד הדתות (הבוס יושב במשרד הכלכלה, אל תטעו) הסעירה השבוע את המערכת הפוליטית.

היה זה שר הדתות דוד אזולאי שניסה להסביר לרזי ברקאי: “הדיינים, שאתם קוראים להם ג’ובים, מתמנים באופן מקצועי על ידי ועדה למינוי דיינים שמורכבת מעורכי דין ואנשי ציבור”.

אזולאי, אדם טוב וישר, הוא מסוג האנשים הסבורים שאם הם ישרים – כולם כמותם. אבל האמת צריכה להיאמר: בתי הדין הרבניים גורמים ללא מעט חילול שם שמים בהתנהלותם. עבור החילונים, מדובר במוסד “שלכם, החרדים”. לך תסביר שגם חרדים הנזקקים לבוא בשערי בתי הדין סובלים.

ויותר מכולם – הנשים החרדיות. וזאת גם בתקופה בה נשלטו בתי הדין על ידי משרד המשפטים.

לפני מספר שבועות ביקרתי, יחד עם קבוצת ‘גשר’ שכללה עיתונאים מכל המגזרים, בבית הדין הרבני בירושלים. כמה דיינים הרצו על יושר, צדק והלכה.

לא התאפקתי. הרמתי את היד ואמרתי את אשר היה על ליבי. בחדר נכח דיין שהוא גם חתנו של רב גדול זצ”ל; בחדרים הסמוכים היו עוד קרובי משפחה של רבנים כאלו ואחרים, כמו גם פונקציונרים מסוגים שונים. חלקם מהמגזר הד”לי, זכר לשנות שליטתה של המפד”ל, רבים מהם ש”סניקים.

 הייתי מצפה לפגוש במקום הזה, כך אמרתי לדיינים, רבנים שנבחרו לתפקיד רק בשל הידע שלהם בהלכה, בשל אישיותם. לא אוהבת לפגוש פה מינויים של מקורבים.

הם בלעו לרגע את הרוק במבוכה, אחר כך מלמלו מה שמלמלו. התשובות לא שכנעו. לא אותי. בטח לא את העיתונאים החילונים שנכחו בחדר.

לא אכנס כאן לפרטים. זה לא המקום ולא הזמן. אבל אילו רציתי להעלות את הסיפורים המצמררים על הכתב, הם היו הופכים לספר רב-מכר.

שר הדתות, דוד אזולאי, אני נושאת אליך קריאה: עדיף היה לה לש”ס אילו הייתה משאירה את המוסד המדיף ריח רע בידיים אחרות – אצל איילת שקד, לדוגמה. אבל אם כבר השליטה עברה לידיך, אנא ממך – דאג לכך שבין כתליו לא ייענו את הפונים המגיעים ברגעי שבר, לא ילינו את משפטם, ויעשו צדק אמיתי. בהגינות.

5.

מה באמת עובר על סגן השר יעקב ליצמן בדרך למינוי (או שלא) כשר בממשלת ישראל?

היה זה בשלהי הקדנציה השנייה של נתניהו כראש ממשלה, כאשר רמזים עבים הופרחו מסביבתו על האפשרות כי האדמו”ר מגור יתיר לו, עם כינונה של הממשלה הבאה, להתמנות לשר.

ימים חלפו, יהדות התורה נותרה מחוץ לממשלת נתניהו השלישית, ויעל גרמן היא שאיישה את משרד הבריאות, מתיישבת בלשכה המפוארת והחדשה בבניין הממוקם בכניסה לבירה. אך בקושי הספיק ליצמן לחנוך את המשרד, ביקש ליישב בשלווה, וקפץ עליו רוגזה של מערכת הבחירות.

וראה זה פלא. כשהגישה ‘יש עתיד’ את העתירה לבג”צ עם כינון הממשלה החדשה, עוד שמעתי את הזמירות ההן. היו שאמרו זאת במפורש: “הם רק יעשו לו טובה, אם יכריחו אותו להפוך לשר. האדמו”ר יעניק היתר”.

לא ברור מה קרה, אבל במהלך הימים האחרונים הזמירות השתנו. כעת הולך ומתברר כי האדמו”ר ממש לא עומד להתיר את האסור, שנכפה על אגודת ישראל איפשהו במהלך שנות ה-50-60-70.

לפני כחודש נכנס ליצמן אל האדמו”ר  להתייעץ על הסוגיה הבוערת. האדמו”ר אמר שעדיף לא לשנות. אז נכון שעדיין אין פה הכרעה. עדיף, לא אסור. אבל הרמז די ברור.

את התשובה הברורה יקבל ליצמן כשיכנס בשנית, אחרי הכרעת בג”ץ.

6.

הימים היו ימי כהונתו של הרב איצ’ה מאיר לוין כשר סעד במדינת ישראל הצעירה, כאשר קפץ על אגודת ישראל רוגזו של חוק גיוס בנות. לאות מחאה פרשה המפלגה מהממשלה, ועד לשנת 1977, אחרי נצחונו של בגין, לא שבה אל שולחן הממשלה. בין לבין, התכנסה מועצת גדולי התורה דאז והחליטה: המפלגה החרדית לא תיטול לעולם חלק סביב שולחן הממשלה, כדי שלא ליטול אחריות על נושאים נפיצים כמו, למשל, חוק גיוס לבנות.

תזכורת טובה לכך הייתה פרשת ח”כ בנימין מינץ, שהצטרף לממשלת ישראל התשיעית, לאחר שסיעתו פא”י פרשה מהאיחוד שבוצע לפני הבחירות עם אגודת ישראל.

היה זה בקיץ 1960. כשנה לאחר מכן נפטר מיני מצהבת, אבל את הסבל אותו עבר עד לפטירתו קשה לתאר במילים. מינץ טען כי נפגש עם האדמו”ר מגור, אך לא שמע ממנו דבר וחצי דבר כמחאה על כניסתו לממשלה כשר הדואר. הוא אפילו נסע לחופשת קיץ בחיפה, מה שהביא את מינץ להבנה לפיה אין לאדמו”ר התנגדות למהלך. בכינוס מחאה שהתארגן על ידי חסידי גור בחיפה, לא השתתף האדמו”ר.

אבל כל זה לא הצליח למנוע את מחול השדים, שכלל איומים טלפוניים (חייב שמירה של שירותי הבטחון על רכבו של מינץ בליל ההשבעה), מאמרים ב’המודיע’ על בגידה ביהדות החרדית, פריצה לסניף פא”י וגניבת פנקסי חבר ועוד. בחורף 1960, עת שהשתתף בהלווית האדמו”ר מסדיגורה, ירק אחד מהמשתתפים על פניו, ובעת שמינץ היה מרותק למיטתו וחולה, היה מי שהזדרז לפרסם מודעות אבל על… פטירתו.

האם למרות הכול יתיר האדמו”ר לליצמן להצטרף לממשלה? קשה להניח כך. יש להניח שמעוררי האשליה כי הדבר עומד להתרחש דיברו מהרהורי ליבם, יותר מאשר קראו את המציאות בשטח. אם אכן הדבר יקרה, יהיה קשה מאוד לחסידות גור להסביר במה עדיף ליצמן על מינץ, ומדוע מה שנאסר על הראשון – לא ייאסר על האחרון.

אבל אם זה יקרה למרות הכל, הקרדיט יהיה שייך ל…יאיר לפיד – האיש שליצמן אפילו לא טורח להשיב לו בברכת שלום.