דוד הלר, נגן קלרינט בחגיגות ההילולא במירון, מגיש: יומן מיוחד
הטריבונות (פארענצ’עס) בגובה 20 קומות בערך מול הבמה החלו להתמלאות באברכים עם ילדיהם. דחיפות פה, דחיפות שם – והרחבה מול הבמה מתמלאת באנשים מכל העדות והחוגים. ממתינים בקוצר רוח לתחילת האירוע.
אנו הנגנים עושים הכנות אחרונות לקראת התחלת הנגינה הקודמת להדלקת המדורה. ניגונים מרגשים ומרטיטים, האמורים לחדור אל כל לב יהודי ולהצית את הנקודה שתבעיר את האש בנשמה.
• לערוץ המיוחד: חוגגים ל”ג בעומר בחרדים 10
במקביל, על בימת המדורה, הפח מתמלא בסחבות ספוגות עם שמן זית למאור, כמו מסוע של אנשים עולים אברכים לשפוך שמן זית ולהזכיר את עצמם ואת משפחותיהם שנותרו בירושלים.
דבר זה כשלעצמו מרגש מאד.
מתחילים…
אני עוצם את עיני, לא רואה איש מסביב, רק שחור שמתחלף מידי פעם בצבעים לא מוגדרים, הניגון מרטיט מאד, אני לא מרגיש שאני מנגן את הניגון, אצבעותיי נעות הלוך ושוב על כלי הנגינה, אני מרגיש אט אט שאני יוצא מעצמי, אני לא כאן, אני נכנס לעולם אחר, “עולם הנגינה”.
כידוע, עולם הנגינה קרוב מאד לעולם התשובה, ועל ידי נגינה ניתן להגיע לדרגות הכי גבוהות ולחזור בתשובה שלימה.
במעבר המרגש של הניגון אני מצטמרר ומרגיש רעד קל חולף בכל גופי. הצליל מצטרד במשהו ומוסיף נופך לרגש שבניגון.
מידי פעם עולים בי מחשבות על עבירות הצריכים תיקון, אני לוקח על עצמי לתקן עבירות אלו ולחזור בתשובה שלימה.
אני מתבונן על שרוליק, ועל אבא שלו, מנחם מנדל
פוקח את עיניי לשנייה. המראה שמתגלה מול עיניי לא מותיר בי בדל של מחשבה על לעצום את העיניים שוב.
אלפי ואולי עשרות אלפי איש מתנועעים עם ראש מורם ופה פתוח ועיניים עצומות ושרים את הניגון בדביקות עצומה.
מולי במרחק עצום אני שם לב למנחם מנדל, ידידי שממש לפני תקופה קצרה גילו אצל בנו הקטן שרוליק מחלה קשה. כדי לצאת ממנה הוא זקוק לרחמי שמים מרובים. דמעות זולגות מעיניו ללא מעצור שפתותיו דובבות ומראה פניו נראה כמבקש ומתחנן שיקרע מהרה גזר דינו ושבנו שרוליק ישוב לבריאות איתנה.
אני מתרגש מאד ועיניי מתרככות ומאיימות לשחרר דמעה.
אני עוצם את עיניי שוב ומזכיר בלב תוך כדי נגינה את מנחם מנדל ושרוליק הזקוקים לישועה, נרגעתי. אני פוקח את עיניי שוב אני שם לב לילד המתבונן על אביו שפניו מכוסות וכתפיו רועדות, ומידי פעם מרים את ידו אל על ונראה כמבקש ישועה.
ההתבוננות בילד הזה עם המראה התמים המתבונן באביו שרוצה לעזור ואינו יכול, הביאה אותי להתרגשות עצומה ודמעה סוררת זולגת לה מעיני.
אני מתבונן על שלוימאלע, על הערש מיילך, ועל יוסף מרדכי היתום
דמעה גוררת דמעה שהופכות לבכי תוך כדי נגינה.
מימין הבמה בפינה צדדית אני שם לב לידידי שלוימאלע שלא נפקד בזש”ק כמעט 10 שנים מחתונתו, מתנועע ומתפלל. חשבתי בליבי, אברך זה כבר יכל לעשות חלאקעס לארבעה ילדים, אך משמים כנראה רצו אחרת.
הזכרתי אותו בליבי.
אני שם לב מרחוק למנחם משה שמסדר את ילד החלאקה שלו יואליק, אותו הביא מירושלים למירון. האהבה והקרבה ביניהם ריגשו אותי עד מאד.
שם לב לבחור יוסף מרדכי, בן 14 יתום, העומד על אחד הטריבונות. מראהו נתן בי מחשבה שמחשבתו היא: ‘שנה שעברה אבא שמעון היה כאן, עמדנו ביחד על הפארנצ’ע באותו מקום בדיוק, שיקול הדעת של הרכב הפוגע באבא לא היתה נכונה ואבא איננו איתנו’.
אני רואה את הערש מיילך, שהתעוור בשנים האחרונות עקב מחלה, עומד עם עיניים פקוחות ועיניו העיוורות מופנות לעבר הרבי העומד לפני פח המדורה, ומבקש תחינה מאת הקב”ה בזכות התנא האלוקי רבי שמעון.
הצטמררתי.
המנגינה הסתיימה יחד עם כל המחשבות וההתרגשויות וחשבונות הנפש.
שלוימאלע רוקד בשמחה עצומה ועיניו של הערש מיילך פקוחות
‘לכבוד התנא אלוקיי רבי שמעוין בר יויחאי’… אני שומע את הזמר הראשי של המקהלה מתחיל.
אני מסובב את ראשי במהירות לעבר פח המדורה שבו הרבי אמור להדליק את המדורה, ובמקביל רואה גושי אדם עולים ויורדים כמו גלים רועשים בלב ים. כולי צמרמורות.
אני רואה את הרבי לוקח את לפיד האש ומקרב אותו אל עבר הסחבות הספוגות שמן, הניצוץ נתפס ודקה אחר כך אש להבה.
אי אפשר לתאר את השמחה. לא בכתב ולא בדיבור.
מעגלים אינסופיים של ריקודי שמחה שלא מהעולם הזה. אצבעותיי נעות על כלי הנגינה במהירות ללא הרגשה פיזית, הרגשה עילאית מרחפת באוויר הצלול של הרי מירון, ומבין המעגלים אני שם לב ששלוימאלע ידידי רוקד בשמחה עצומה, פניו שוחקות ושמחות.
אני רואה את יואליק רכוב על כתפי אביו מנחם מוישה, שיניהם מקפצים יחד לצליל הניגון בר יוחאי. אני מחפש את הבחור יוסף מרדכי בתוך המעגלים אך אין זכר, על הטריבונות, גם אין זכר, לרגע אני מתחיל לדאוג אולי משהו אירע.
לשמחתי אני שם לב שהוא עומד בפינה צדדית יד שמאל מונפת אל על בקצב הניגון ועיניו זולגות דמעות. התרגשתי מאד.
אני רואה את הערש מיילך בריקוד סוחף עיניו פקוחות ופניו שוחקות, אני חושב לעצמי, מסכן, הוא כל כך היה משתוקק לראות בעיניו את הוריו ואת ידידיו, ואת כל השמחה סביב. אך אינו יכול.
יום כיפור בפנים, שמחת תורה בחוץ
לאחר כמה שעות של נגינה רצופה, גופי הגשמי התעייף, וירדתי מבימת התזמורת על מנת להחליף כח ליום המחר. אבל לא יכולתי להתנתק משטח ההדלקה.
עליתי שוב על הבמה והמשכתי לנגן עוד חצי שעה.
נרדמתי על מיטה בחדר סמוך, ומתוך שינה ראיתי שוב את כל מה שראיתי קודם. אני זוכר שהתרגשתי מאד מתוך שינה ואף התעוררתי כמה פעמים.
ברשימה קצרה זו ניסתי לתאר רגשות והרגשות שהרגשתי במהלך ל”ג בעומר. אך אני חש שלא מיציתי מעין שבמעין מתוך ההרגשה האמיתית וההתרגשות האמיתית שחוויתי במהלך ל”ג בעומר במירון.
כשנגן מנגן ניגון מסוים, אפשר תמיד לשים לב אם הוא מתרגש בזמן הנגינה או שהוא מנגן את הניגון רק כי כך כתוב לו בתווים…
בטוחני שכל נגני החצר במירון מתרגשים בכל רגע ורגע, עובדה שהקהל שמח ורוקד באמת מתוך שמחה. דברים היוצאים מהלב נכנסים ללב.
הצדיק רבי ישראל מרוז’ין זיע”א הגדיר את מירון בל”ג בעומר יום כיפור בפנים (במערה), ושמחת תורה בחוץ (בחצר).
דומני, כי על נגני מירון אפשר לומר אותו דבר יום כיפור בפנים (בלב, התרגשויות ורגשות פנימיות), ושמחת תורה בחוץ.
• נכתב מתוך אצבעותיו של דוד הלר, נגן הקלרינט במירון
-
דודי כזה תיאור חי כבר לא קראתי הרבה זמן.
תתחיל לכתוב קבוע, יש לך את זה.
