הגר”ש עמאר: “ההתאבדויות – מזה שהאמונה נחלשה אצל עם ישראל”
בראיון לתכנית ‘שמונה עד עשר’ עם מרדכי לביא בתחנת ברדיו ‘קול ברמה’, התייחס רבה של ירושלים, הגאון רבי שלמה משה עמאר, לנושא ההלכתי של אדם ששולח יד בנפשו – בעקבות התאבדותו של תת-ניצב אפרים ברכה.
“בעקרון זהו דבר חמור מאוד, אנחנו לא יודעים מה עבר על היהודי הזה ה’ ירחם, אבל העיקרון הוא שהמאבד עצמו לדעת מפסיד את העולם הבא שלו. זה דבר חמור מאוד – מהאיסורים הכי חמורים. בדרך כלל אנחנו מקילים בזה לענייני קבורה, כשיש לנו לתלות שזה חולי נפש או התקף נפשי, כמו שיש לפעמים התקף לב.
“יש מושגים גם בנפש. לפעמים אדם נכנס לטראומה חזקה, קשה לדון בזה, אבל בעקרון אין לך דבר חמור מזה – זה כמו רוצח אדם אחר ואולי אפילו יותר. כמו שאדם מצווה לשמור על נפש אחרים, כך הוא אמור לשמור על הנפש שלו, וחובה על כל אדם לשמור על נפשו מאוד.
“צריך לדעת שאנו לא יודעים מה היה שם בדיוק ולכן אסור לנו לדון”.
הגר”ש עמאר המשיך: “לצערנו התרבו ההתאבדויות בצבא ובכל מקום מתוך לחצים שאדם נלחץ מכל מיני סיבות. צריך לדעת: יהיה אשר יהיה, צריך לקבל את דין השמיים. ישב בדד וידום ולא ישלח יד בנפשו. לפעמים אדם נלחץ מפני איומי שב, צריך לבטוח בשם ה’ ולקבל את הדין, ברוב המקרים מתברר שזה לא כצעקתה, אין שום היתר חס ושלום שאדם ישלח יד בנפשו.
“אני חושב שהוא גורם צער לעצמו שהוא גם מאבד את העולם הזה, מקפח חייו בעודו צעיר ומאבד גם את העולם הבא שלו ומשאיר דראון עולם למשפחתו.
“כל עוד שאדם חי יכול לתקן את שמו, ולדאוג לעתידו, צריך לבטוח בשם השם. ההתאבדויות נובעות מזה שהאמונה נחלשה אצל עם ישראל”.
הרב עמאר הדגיש כי את בדבריו אינו מתכוון לאפרים ברכה: “אני מדגיש שלא מדובר על האיש הזה, אנחנו לא יודעים מה היה, אין לנו מושג ואסור לנו חס ושלום לדון אדם במצבים כאלה. רק שיהיה ברור כל הפרטים, כי זה לא פשוט”.
על משפחתו של ברכה אמר הרב: “אני שמעתי את זה, ואני לא מכיר את האיש והיה לי צער שאי אפשר לתאר. זה דבר נורא, ה’ ירחם על המשפחה הזאת. זה דבר נורא, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא”.
-
קהלת ט: כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר–כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם. גַּם אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
תהלים קטו: לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ-יָהּ וְלֹא כָּל-יֹרְדֵי דוּמָה.