על משפחת רוזנפלד, מירי רגב והגז

 רבות נכתב על האסון השלישי במשפחת רוזנפלד. האב אליעזר איבד את אחיו בשירותו הצבאי בסיני, ואת בנו הטייס בתאונה בנחל צאלים. השבוע נרצח בנו מלאכי בפיגוע ירי בשומרון, כשחזר הביתה ממשחק כדורסל. רבות דובר גם על השירה של האב בהלוויה. האב, מוזיקאי מוכר במגזר הדתי, שר מעל הקבר הפתוח שיר חסידי חדש, שמילותיו הן של רבי נחמן מברסלב.

אלה המילים שבקעו מגרונו ברגעים הקשים האלה: “ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך. גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עלייך, אני עומד”.

אבל מעט דובר על המסר שהאב ביקש לקחת ממלאכי.

נדמה לי שעם פרוץ החופש הגדול, לקראת חודשיים של יחסי הורים, ילדים ואחים, כדאי לתמלל מילה במילה את הדברים: “אם באמת מישהו רוצה, עכשיו ברצינות, לקחת מסר ממלאכי, זה המסר”, אמר אליעזר בדמעות. “המסר הוא לבוא הביתה, להיות בבית. זה המקום הכי מוגן, הכי בטוח. לשתף את ההורים. לספר להם מה עובר עליך, איך אתה מרגיש. להיפתח. איך מלאכי נפתח בתקופה האחרונה… להיפתח, לספר, לחבק את האחים, לתמוך בהם, להתעניין, ללמד אותם ולשחק אינסוף. כמה שהמשחק המשותף נותן, איזה גיבוש… ולהקשיב. ואפילו להתווכח. אבל לדעת להתפשר ולהבין ולאהוב. מלאכי, איזו אהבה הקרנת במשפחה שלנו. איזו אהבה גדולה”.

כמה שעות אחר כך התראיין האב לרדיו וחזר על אותם דברים: “תרבו באהבת המשפחה. שכל ילד ידע שהבית שלו, וההורים והאחים שלו, זה המקום הכי יקר. לחדד את הקשרים, לספר מה קורה איתי, איך אני מרגיש, שהנוער המתבגר יאמין בהורים ויספר להורים ולא יגיד ‘ההורים שלי לא מבינים אותי’. שההורים יתקרבו לילדים וינסו להבין אותם ואת דרכם. להגיע לכל ילד, לרקום יחסים מיוחדים, שכל ילד ירגיש שזה מקום בטוח. אני ממש מבקש מעם ישראל לקחת את המסר הזה ממלאכי היקר”.

 בלי ששמנו לב, זה היה שבוע של הפסקת אש במלחמת התרבות. קוטלר לא זעם, רגב לא צייצה. המוזות שותקות. לכאורה זה טוב שקרב האִגרוף הזה בין השרה לאליטות נרגע. זה באמת היה מביך, לשני הצדדים, ורק הלך והסלים. לא היה שום דבר לאומי, יהודי או ציוני בחלק מההתבטאויות שלה, ולא היה שום דבר תרבותי ורוחני באמירות של חלק ממי שנחשבים אנשי תרבות ורוח.

אבל בעצם, כשחושבים על זה, קצת חבל שהריב נפסק. צריך לחדש אותו כי הוא חשוב ועקרוני, צריך רק לעשות זאת בווליום אחר. בלי לצעוק “בהמות” ו”לחם ושעשועים”, הגיע הזמן לנהל סוף־סוף דיון ציבורי על תרבות בכלל, ועל תרבות ישראלית ויהודית בפרט, ועל מה המדינה רוצה לתקצב ולעודד, אם בכלל.

הגרבוזים והסובולים והווקסמנים והקוטלרים, והתגובות על דבריהם, מעידים כאלף עדים שהגיע הזמן לשיח אמיתי כזה.

 המנצחים של השבוע אינם תומכי או מתנגדי הסכם הגז. המנצחת של השבוע היא השקיפות.

הדיון בעד ונגד חשוב, אבל קודם כל חשוב לקבל את כל המידע כדי לנהל באמת דיון. בעוד נתניהו נלחם בכנסת על הדרישה להציג את כל הפרטים לשימוע ציבורי, השקיפות הפתיעה אותו מזווית אחרת: הביקורים שלו ב”מעייני הישועה” דלפו החוצה. התיק הרפואי שלו החל לצאת לאור השמש.

אלה חלק מהכללים החדשים של התקופה, וצריך להפנים אותם: מי שלא יציג פרטים דרמטיים על ההסכם עם יצחק תשובה תוך כדי תנועה, ייאלץ לעשות זאת אחרי מבוכה פרלמנטרית. מי שלא יגלה לציבור באופן שגרתי את כל נתוניו הרפואיים, יסתבך בגלל סיפורים על משאיות להובלת פיתות וחומרי הדברה.

השקיפות קשורה אפילו לפאדיחה שקרתה השבוע לדני דנון. הסטטוס שלו על המצאת הסמארטפון הפך לבדיחת הרשת. עידן הרשתות החברתיות מציג לנו לראשונה את הפוליטיקאים בלי מסכות ובלי מסכים.

פעם הם היו יושבים במשרד ומצטלמים עם הדגל מאחוריהם, מאופרים ולבושים בחליפה. היום הם קרובים ונגישים יותר, מנסים להיראות עממיים, כותבים בעצמם טקסטים אישיים. התוצאה היא שאנחנו זוכים להכיר אותם יותר כמו שהם באמת, לטוב ולרע. הכל יותר שקוף, גם הפאדיחות.

יו”ר גוגל אריק שמידט הגדיר במשפט אחד נוקב את העידן החדש הזה, שבו הכל גלוי יותר והפרטיות נעלמת: “אם יש משהו שאתה לא רוצה שכל העולם יידע, עדיף שלא תעשה אותו מלכתחילה”.

חז”ל קבעו אלפי שנים לפניו: “דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים”. הם התכוונו לעולם הבא, אבל היום המעשים מתפרסמים כבר בעולם הזה.

 פרשת השבוע היא פרשת “בלק”. המלך בלק נלחץ מעם ישראל ומבקש מבלעם לקלל אותם. בלעם לא מצליח. יוצאות לו מהפה רק ברכות. חלק מהפסוקים האלה נכנסו לפנתיאון היהודי ולסידור התפילה: “מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל”, “הן עם כלביא יקום” ועוד.

אלה טקסטים יפים מאוד, אבל מנגד, דווקא הנביאים שמגיעים מתוך עם ישראל ולא מבחוץ, כמו בלעם, לא מהססים לדבר נגד העם. בעוד בלעם מרעיף שבחים, הם נוזפים ומבקרים.

למה? כי למי שבא מבחוץ לא אכפת רק להתחנף ולהחמיא, בעוד שדווקא למי שקרוב אליך יש מטרה לשפר, לעזור. הנביאים שלנו הם מנהיגים שמטרתם לחנך, ולכן הם לא היססו להוכיח את העם, למרות שגם הם ידעו שיותר נעים לשמוע רק מחמאות.

הסטטוס היהודי: 

“הגיד לך אדם מה טוב ומה ה’ דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוקיך” (הנביא מיכה, מתוך ההפטרה שקוראים בשבת)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות