הבעל מתנדב ב’הצלה’ ומזניח את אישתו. למה לא הוריתי לו להפסיק?

זוג נחמד, רגוע ושליו הגיע אלי, כששני בני הזוג מחויכים ונינוחים, ומראה פניהם עונה בהם כי חייהם מאושרים.

הם הביעו את רצונם להתייעץ עמדי בנושא העומד ביניהם על הפרק, ואני – למרות שהאדם יראה לעין ולא ללבב – הנחתי, בעזרת הניסיון והאינטואיציה הנרכשת  במלאכתי זו, כי אני לא עומד כעת בפני “מלחמת עולם”, שמסתתרת מאחורי מסווה של חיוכים אלו – דבר שאגב קורה לא פעם.

הם, בפשטות וקלילות, הגיעו ללבן סוגיה מטרידה, מבלי שתהיה מאחוריה כל חיכוך ונפיצות טעונה.

כאן המקום לשוב ולהדגיש את המשגה שעושים – או ליתר דיוק לא עושים – אנשים רבים, הנמנעים מלהתייעץ מכל סיבה שהיא, הן עצלות, הן קושי להטריח עצמם בדבר שלא כל-כך מודעים אליו, והן מחמת אי נעימות הכרוכה בהזדקקות לייעוץ.

היוועצות בחיי הזוגיות כמוה כהתייעצות עם רופא על דרכי מניעת מחלה, או כמהנדס לקראת תכנון בניה – והיא אינה חייבת להתרחש אחרי שקורה “תקר” רציני בבית.

ההתמהמהות בטיפול או קבלת עצה מגורם מוסמך בנושאים אלו רק גוררים איתם עוד ועוד משקעים רבים, חוסר הבנה, וויכוחים מרובים, שעלולים רק לגרום לסבל מיותר ומציק לבני הזוג, ואשר ניתן בהכוונה קצרה ומקצועית להימנע מכך.

לא בכל מקרה בו עולה שאלה או תהייה בין בני זוג  צריך מיד “לרוץ” ולהתייעץ, אך במקרים בהם רואים שהדברים נמשכים קצת יותר מידי, או הופכים למוגזמים, רצוי לשמוע  צד מקצועי שיכול להיות לעזר רב, ולמניעת בעיות ותקלות בהמשך.

והחכם עיניו בראשו.

הצלה 24 שעות

נשוב למקרה בו פתחנו. לאחר שאלון קצר והכרות טכנית עם בני הזוג, פתחה האשה בקובלנה מעניינת על בעלה.

וזו הייתה עיקר טענתה:

הם נשואים מספר שנים וחייהם ברוך ה’ זורמים על מי מנוחות, אין בעיות מיוחדות בכל אחד מתחומי החיים, לא עם הבית עצמו, לא עם הילדים, ולא עם הפרנסה.

אך יש דבר אחד שמעיב על אושרה ומציק לה, ולאחרונה הוא התעצם ביתר שאת וביתר עוז.

בעלה הנו מתנדב באחד מארגוני ההצלה אשר ממהרים להעניק סיוע רפואי מציל חיים בכל מקרה חירום מזדמן. הוא עסק בכך עוד לפני החתונה, והיא ידעה על כך וקיבלה זאת בטבעיות וברצון וללא הבעת התנגדות כלשהי מצידה.

אך לאחרונה היא החלה להרגיש כי העיסוק החשוב שלו גוזל במקרים רבים ומיוחדים וחשובים את בעלה ממנה, ואת זמן האיכות שהם אמורים לחוות יחד.

כך למשל, באמצע סעודת ליל שבת המשפחתית, שעה שכולם ישובים סביב השולחן, הוא נקרא להנשים אדם ממש בקצה הרחוב בו הם גרים; ואם זה בעת טיול לילי זוגי ונחמד, כשהתארגנו לכך מראש, ולפתע הוא אץ נחפז במסירות לטפל בקשיש שנמצא בביתו חסר הכרה. ועוד ועוד מקרים שכאלו.

מצד אחד היא חשה שהוא אכן עושה את הדבר הנכון והנצרך לעשות – הצלת חיים כפשוטה.

מצד שני, התנהלות זו מאוד מקשה עליה. היא מסתובבת עם הרגשה שהיא מפסידה המון מחמת זה, עד שלעיתים כה תכופות היא מרגישה שפשוט אין לה בעל, ומישהו אחר, חשוב ככל שיהיה, “משתלט” לה עליו ולוקח אותו ממנה. דבר זה מאד מפריע לה, אך אין לה את האומץ לפסוק לו לחדול מכך, כי בכל זאת בנפשות עסקינן…

הם החליטו לפנות אלי כדי שאכריע עם מי הצדק, וכיצד אמורה להיות ההנהגה הנכונה בעניין.

פיקוח נפש דוחה הכל?

כשפניתי לשאול את הבעל מה הוא אומר על כך שהמצווה הגדולה הזו שהוא עוסק בה כה מציקה לאשתך, הוא נענה במשיכת כתפיים והפטיר: וכי מה יש לעשות? פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה…

אם לא שבעל ניסיון הייתי, הרי שמיד הייתי נענה לדחף הראשוני שעלה בי להעמיד את הבעל על מקומו.

מה זאת אומרת? הייתי מתמיה לפניו, האם גם באמצע חתונתך היית נשאר למשמרת התנדבות מוזמן לקפוץ לכל קריאת חירום? האם גם נסיעה מתוכננת לחו”ל תדחה משום פיקוח הנפש שקרוב לוודאי יזדמן לפתחך?

אך “נער הייתי גם זקנתי” כדי להבין שתמיד צריך לנסות להציל מפי השני פרטים, שישפכו אור על התנהגותו, גם אם הוא עצמו לא אומר דברים נכוחים לפשר התנהלותו ולא יודע להיות ה”סניגור” של עצמו.

פתחתי אתו בשיחה ובתוכה למדתי כי את הרקע להתנדבות שלו אפשר למצוא עוד בצעירותו, כשהוא נער נמרץ, תוסס, ובעל אדרנלין מוגבר, אשר מצא את  עצמו פעם אחר פעם נפלט ממוסדות הלימוד והישיבות בהם שהה בשל משובתו היתירה והתנהגותו הקונדסית.

הוא אמנם ממש לא היה בחור “שלילי”, אך יצר השובבות והפעלתנות היתירה שפיעמה בקרבו, גרמו לו פעם אחר פעם להתעמת עם הרבנים האחראים על חינוכו, אשר לא תמיד השכילו לרדת לעומק נבכי נפשו וצרכיה.

מעת לעת היתה פוקעת סבלנותם והוא היה מוצא עצמו ללא מוסד מסודר עד למקום הלימודים הבא, וחוזר חלילה.

הסבב המפוקפק הזה העמיד אותו בפני משבר, והוא ניצב בפתחה של תהום רוחנית, ללא מסגרת תומכת וללא יד מכוונת שתשכיל לרוחו.

הצלת עצמו

אביו, שהבין לנפש בנו, היה זה שניווט והכווין אותו לכך שיוציא את מרצו הרב ואת ה”אקשן” שהיה כל כך חסר לו, בפעילות חיובית בארגוני ה’הצלה’, אשר מחזיקה את נפשו הסוערת והגואה, ומאזנת אותו לתיעול נכון של ה”היפר” שבו.

מתוך הדברים הצלחתי להבין, שבעצם יותר מאשר  עסוק היה הבחור בהצלת חיים של אחרים, עסק הוא למעשה בהצלת חייו שלו. אי לכך ברי היה לי שלא נכון לומר לו לחדול מפעילות זו ולו בשל נפשו הוא.

משכך הגענו בעצה אחת תוך שיחה, להסכמה ולהבנה, שלמרות שפעילותו חשובה ונעלית ללא עוררין כלל, אך הוא  עדיין  צריך לתחום זמן קצוב אמנם, אך מוחלט וברור, שבו הוא נמצא אך ורק עם רעייתו, ללא כל יציאה או גיחה שהיא, וללא כל התנדבות.

בזמן הזה עליו לתת לאשתו את התחושה שלמרות יציאותיו התכופות מידי פעם, האחיזה שלה בבעלה עדיין קיימת, ובעת ההיא הוא כל כולו קודש לה בלבד.

זמן האיכות ביניהם, על פי ההסדר החדש, הוא טאבו בלתי ניתן לערעור כלל.

כך “הרווחנו” משני הצדדים. גם הבעל לא הפסיק את פעילותו שהיתה חיונית לייצובו, אך מאידך האשה לא חשה  הפסד ואובדן מעיק.

כעת גם אם יאלץ לצאת מידי פעם לצורך חשוב וקדוש זה, ויעלם לזמן מה, עדיין בתודעתה של האשה תתקבע הידיעה שבסופו של דבר הוא  ישוב להיות רק איתה, ובשבילה, ללא שום סייג וערעור.

הזוג יצא מחויך ושמח כבראשונה. רק שהפעם גם אני הייתי שותף לחיוך זה.

• הרב מאיר אפל הוא יועץ זוגי, ראש מכון שלמ”ה לשלמות הבית‎. להערות: [email protected]