מדוע לא מדברים על ‘גדולים’?

ידידי הסוציולוג, הפרופ’ ע.א, תהית מדוע הצהרתי בפניך, כי לחרדים – חרף קרבות ה’שונאים וה’מחבלים’ עקובי הדם – יש פחד כמעט קמאי מלהשמיע דברי גנאי כנגד גדולי הרבנים, גם שלא בפניהם, ואף לא בינם לבין עצמם.

הרתיעה הזו, טענתי בפניך, מעוגנת בכבוד מובנה כלפי ‘גדולי הדור’, וההכרה כי מדובר באנשים מורמים מעם, המצויים ב’פלנטה אחרת’, ומכאן שאין זה ראוי עד כדי מסוכן כמעט לדבר כלל אודותיהם.

הזכרת, בהגיה מושלמת צריך לומר, את ‘המחבלים’ ו’השונאים’, ואיזכרת את התפרקות המונוגמיה הליטאית, אך גם שם תוכל להיווכח, לאו דווקא במאמץ ניכר, כי מלבד הגרעין הקשה, הרדיקלי, בשני הצדדים איש לא באמת מוכן לגנות את רבו של המחנה השני.

גם בימי הבחירות המוניציפליות הקשים, רגילים היו האברכים לסמוך את כף ידם הימנית על לוח ליבם ולומר בקול בטוח: “אני לא אומר מילה על רבי שמואל (אויערבך), הוא צדיק וקדוש, יהודי טהור”, או: “הרב שטיינמן הוא אדם גדול, גדול הדור, אין מי שחולק על זה”, ולבסוף “לרב פלוני מותר להגיד, לנו אסור  לדבר”.

אז מה כן?

שמות בלתי מוכרים לאוזן חילונית כמו נתי גרוסמן, דוד שפירא, הפלס, בני הבית, העסקנים וכו’ יואשמו במהירות ביצירת כל המהומה.

כנגד הרבנים עצמם, לא תוזכר, לרוב, כל ביקורת. גם במקרים בהם לא ניתן ‘להאשים’ ולהטיל את האחריות לפילוג על ‘אנשי החצר’, ימצאו הפרטים החרדים טכניקות הלכתיות, המבהירות מדוע יש להקשיב לרב פלוני, למרות שהרב שכנגד גם ‘אדם גדול’ וכו’.

 אז מה מפריע לי? הלא הנורמות הללו שאובות מתפיסה של כבוד מוחלט לרבנים – דבר שגם אני מאמין בו?

שני דברים:

ראשית, מעניין אותי לבחון, האם הכבוד לרבנים הוא ‘אמיתי’, ואינו פונקציה של פחד מ’קפידא’ וכדומה. האם גם בלב פנימה יש כבוד לרב שאינו נמנה על המחנה הנכון, או רק ברמה הוורבלית קיים חשש-פחד שלא להוציא מילים מגונות על גדולי תורה?

 בנוסף, מסקרנת אותי ההכרה חרדית הבלתי כתובה לפיה האיסור מלדבר על רבנים והסכנה שדבר, פועלים רק על בני המגזר. אילו יפער את פיו גורם חילוני כנגד רבנים, היחס אליו, בהיבט הזה, יהיה שונה לגמרי.

כך, למשל, בתכנית תחקירים ישראלית בשם ‘חוזרים עם תשובה’, ששודרה לפני כשנתיים, התחקו העיתונאים אורלי וילנאי וגיא מרוז אחרי סוגיית תרומת האיברים בישראל, כשהם מתמקדים בהשפעתם של גורמים דתיים על משפחות המתבקשות לתרום את אבריהם של יקיריהם.

 במהלך התכנית, הוצג סרטון וידאו שצולם במצלמה נסתרת ובו מוצג אחד מגדולי התורה המוכרים ביותר באור מסולף, מעוות, ושלילי. כל מי שמכיר, ולו במעט, את העובדות כפי שהן, נדהם מההטייה הכל כך צועקת, שלא לומר שטחית ובלתי אינטלגנטית הזו, ובכל זאת, ‘השמים לא נפלו’. מלבד מכתב ששלחו, ידידי מארגון ‘דוסים’, איש לא זעק ולא הביע זעזוע מהתנהגותם החצופה של שני העיתונאים.

ניתן רק לדמיין, אילו היה סרט מן הסוג הזה מוצג על ידי אתר, עיתון, גוף תקשורת חרדי.

מלבד הכעס הגדול, והמחאה האדירה שהיתה מופנית כלפיו בצדק, השיח שהיה נוצר בעקבות הפרסום היה של “איך הם מעזים, איך הם לא מפחדים”?

מדוע השיח הזה פועל רק בתוככי המחנה?

סיפורו של גאון: נשיא המדינה, ראובן ריבלין שיגר שתי פנינים נוספות בשבועות האחרונים. בתחילה היה זה כאשר הגיע לביקור ניחומים בבית משפחת גונן שבנם דני, נרצח על ידי מחבל כאשר טייל בנחל סמוך לדולב.

ריבלין, בפרץ של תבונה שנובעת מרגישות, שאל את המשפחה מדוע בנם ירד לנחל כשהוא אינו חמוש? בני המשפחה בתגובה נפגעו, ומסרו כי הם “מגנים בתוקף את דברי הנשיא על כך שבנינו לא נשא נשק”.

אם המשפחה אף סירבה לשוחח עם הגאון בטלפון.

זמן לא רב אחר כך זכתה קבוצת הכדורסל של ירושלים, המורכבת ממספר צעירים ישראלים וגויים אפרו-אמריקניים באליפות המדינה, והנשיא המאושר הכריז (בהומור?): “אחרי 3,000 שנה שבה ירושלים הייתה בירת ישראל, הבאתם לה אליפות. מאז המלך דוד, אתם הכי מפורסמים בעיר”.

ואחרי זה שואלים אותי שוב ושוב: מדוע אתה אומר שהוא לא העיפרון המחודד ביותר בקלמר, למה?