1.
זה התחיל לפני חודש, בטלפון ממספר לא מוכר.
“שלום, מדבר יובל ברנס מתל אביב”, הוא אמר, ופתח ברצף של משפטים שהשאירו אותי די מבולבל: “תשמע, אני עורך ערב לזכר אשתי, רינת נועה ברנס זיכרונה לברכה. זה קורה במועדון הבארבי בתל אביב, בהפרדה בין גברים לנשים, בי”ב בתמוז, חג הגאולה.
“הכותרת של הערב תהיה ‘ערב החלטות טובות’, ובשנה שעברה כבר הגיעו לאירוע קובי אפללו, אריאל זילבר, ארקדי דוכין, מאיר בנאי, אביתר בנאי, דוד ד’אור ואלי יצפאן. אני בדיוק סוגר את האמנים והזמרים לערב הזה השנה, ואני רוצה שאתה תהיה המנחה”.
רגע, מה הקשר בין ערב לזכרה של אישה שנפטרה ובין מועדון הבארבי? מה פתאום עושים שם אירוע בהפרדה (ואיך זה עוד לא היה כותרת ראשית ב’הארץ’ על מקרה נוסף של הדרת נשים)? למה כל האמנים הגדולים האלה בכלל מגיעים לאירוע? מה זה חג הגאולה בי”ב בתמוז? ומה זו הכותרת הזאת, “החלטות טובות”?
ברנס התחיל להסביר לי, לאט לאט, אבל עד שסיימתי להנחות את הערב הזה, השבוע ביום ראשון, לא באמת הבנתי.
אז ככה: רינת ויובל ברנס חזרו בתשובה, התקרבו לחסידות חב”ד והפיצו הרבה תורה וחסידות בתל אביב עירם. רינת המשיכה במשימת החיים הזאת גם כשנאבקה במחלתה.
כמה חודשים לפני שנפטרה התכנסו מאות חברים ותלמידים של בני הזוג לערב של מוזיקה יהודית ושל קבלת “החלטות טובות”. כל אחד מהמשתתפים קיבל שם על עצמו משהו קטן ומעשי, לרפואתה של רינת. עכשיו יובל ממשיך את אותה היוזמה בדיוק, אבל לעילוי נשמתה.
ואם כל עומס הפרטים המרגשים האלה לא הספיק, אז המפיק שיובל חיבר אליי, ושהמשיך לדבר איתי לקראת הערב, אמר כל הזמן שהאירוע יתקיים מטעם “ממעל ממש”.
“מטעם מי?”, שאלתי.
“ממעל ממש. זה השם של המרכז שלנו ברחוב קינג ג’ורג’ בתל אביב. מה, אתה לא יודע מה זה ‘ממעל ממש’? ספר התניא אומר לנו ‘ונפש השנית בישראל היא חלק אלוק ממעל ממש’. יש בכל אדם שתי נפשות, נפש אלוקית ונפש בהמית, והנפש האלוקית היא חלק של השם יתברך. כולנו יודעים לדקלם את זה ולהגיד ‘חלק אלוק ממעל’ אבל לא באמת שמים לב, ולכן בעל התניא מוסיף את המילה ממש. יש בנו חלק אלוקי ממעל, ממש!”.
הבנתם את הקטע הגאוני? כל תל אביבי שרק שואל אותם איך קוראים למרכז ההרצאות שלהם, כבר מקבל בעצם את ההרצאה הראשונה.
2.
“ברוכים הבאים לערב לזכרה של רינת נועה ברנס”, אמרתי על הבמה בתחילת האירוע, ובתגובה התחיל רצף מחיאות כפיים סוערות.
זה נמשך שניות ארוכות. אולם שלם שורק, מתלהב ומריע רק לשמע שמה של רינת, שלא זכיתי להכיר. “וברוכים הבאים גם לערב לרגל י”ב בתמוז”, המשכתי. גם התאריך הזה קצר תשואות נלהבות, והאמת שגם את י”ב בתמוז לא בדיוק זכיתי להכיר.
מתברר שבתאריך הזה, לפני שמונים ושמונה שנים, יצא מהכלא הרב יוסף יצחק שניאורסון, האדמו”ר הקודם של חסידות חב”ד, אחרי שנאסר בגלל הפצת יהדות. מאז נחשב היום הזה ל”חג הגאולה”. נכון, יש חג גאולה, מפורסם הרבה יותר, בי”ט בכסלו, אז יצא מהכלא הרב שניאור זלמן מלאדי, מייסד החסידות הזאת.
אין לי מושג אם יש עוד “חגי גאולה” כאלה, אבל אם ארצה לברר, פשוט אבדוק בחב”דפדיה, האתר שבו נעזרתי כדי להכין את דברי ההנחיה. זה כמו ויקיפדיה, אבל על חב”ד בלבד. כלומר, אם ויקיפדיה מנסה להקיף את כל הידע העולמי באשר הוא, באופן הכי רחב, כאן לא הולכים לרוחב אלא לעומק. כמה שיותר פרטני, כמה שיותר דקדקני ונוקדני, והכול על החסידות הזאת ורק עליה.
זה לא ייאמן לאילו רזולוציות הם מגיעים, החב”דפדים האלה. על התאריך הזה, י”ב בתמוז, יש דף שלם, כמו על כל תאריך אחר לאורך השנה. כתוב שם בפרטי פרטים על כל מה שקרה ביום הזה, באופן כמעט אובססיבי: בי”ב בתמוז בשנת תרנ”ג האדמו”ר הרש”ב מינה את בנו הריי”צ למזכירו. בתאריך הזה בשנת תרצ”ה החלה ההוצאה לאור של העלון ‘חב”ד בולטין’, ביטאון החסידות באמריקה. בשנת תשמ”ב ביום הזה נפתח בית חב”ד בשכונת גילה בירושלים, וכן הלאה וכן הלאה. כל עסקן שנולד או נפטר ביום הזה זוכה גם הוא לערך משלו, וכמובן שיש התייחסות נרחבת ליציאת האדמו”ר מהכלא.
אני פריק של יוזמות כאלה. ממש כיף לגלות כמה דברים גדולים וקטנים קרו בכל יום שעובר, וכמה משמעות והיסטוריה יש לכל תאריך. הלוואי שיקומו גם ויז’ניצפדיה מפוארת של חסידות ויז’ניץ, מרכזפדיה מפורטת של ישיבת מרכז הרב וכן הלאה.
3.
קצת לפני שהערב התחיל, כבר ישבו בחדר האמנים ארז לב ארי, אמיר דדון, דניאל זמיר, ישי ריבו ועוד. רק שולי רנד עוד לא הגיע.
האווירה הייתה של התוועדות ולא של חדר VIP. ניגונים, חיבוקים, דיבוק חברים. “לחיים לחיים”, אמר שם החסיד ר’ דָדוֹ, אחד המארגנים, שסיפר שם עוד ועוד סיפורים חסידיים (מה שיפה בחבורות כאלה של חוזרים בתשובה זה השמות. לאבות קוראים “הרב עידו” ו”הרב תומר” ולילדים כבר מנחם מנדל וחיה מושקא).
מהחדר הזה עלו האורחים לבמה אחד אחד, ופשוט נתנו ביצועים מעולים לשירים שלהם וגם לניגונים חסידיים עתיקים.
אבל העיקר לא היה השירים, אלא מה שביניהם. ההחלטות הטובות, זוכרים? לשם כך הרי נתכנסנו. אלה היו כללי המשחק: כל אחד מהיושבים בקהל התבקש להחליט על מעשה טוב אחד, מהלילה והלאה. את המעשה הוא סימס למספר טלפון (אגב, זה היה המספר של הסלולרי האישי של רינת ברנס ז”ל).
כל החלטה כזו הוקרנה מיד על מסכים גדולים שהיו על הבמה, יחד עם שמו של מי שכתב אותה, ובין כולם נערכה הגרלה על כרטיס טיסה ל‑770, בית המדרש המרכזי של חב”ד בניו יורק.
הנה כמה מההחלטות שפורסמו במהלך הערב. נראה לי שאפשר ללמוד מהן קצת על האווירה ועל המגוון הרחב של המשתתפים: “ללמוד פרק תניא לפני התפילה”, “להיות יותר סובלנית לילדים שלי”, “להניח מחר בבוקר תפילין”, “לתת צדקה לפני התפילה”, “להתפלל תפילת שחרית”, “לדון כל אדם לכף זכות”, “ללמוד עם אשתי ביחד”, “ללמוד תורה עם בעלי” (אישתו של ההוא מההודעה הקודמת?), “לארח מדי פעם אנשים שלא יודעים מהי שבת”, “להתפלל יותר ברצינות”, “לאכול רק במסעדות כשרות”, “להדליק נרות שבת עשר דקות לפני הזמן”, “להקפיד יותר על לשון הרע, גם בדיבור וגם בשמיעה”, “לקבוע את מקום המגורים הבא שלנו מתוך מחשבה על שליחותנו בעם ישראל”, “חוץ מצדקה לתת גם צדקה רוחנית: לחייך גם למי שלא בא לי”, “לברך ברכת המזון מתוך סידור”, “לנגן ולשיר יותר”, “לפרגן יותר לאנשים”, “לספור עד שלושים לפני כל תגובה שלי”, “להניח תפילין לאדם אחר לפחות פעם בשבוע”, “להקפיד על מעשר”, “להתקשר לסבא ולסבתא כל יום שישי להגיד להם שבת שלום” ועוד ועוד.
4.
הערב התקרב לסיום, ורק אדם אחד עדיין לא הגיע. מתברר שחסיד ברסלב שלא נמצא במערכה הראשונה – לא יגיע גם במערכה האחרונה.
כל ניסיון להבין איפה שולי רנד נמצא ומתי כבר יבוא, נתקל בקשיים. כל הטקסטים שהכנתי בבית להנחיה כבר נגמרו, את כל הסיפורים שסיפר לי ר’ דדו מאחורי הקלעים כבר סיפרתי, כל הזמרים סיימו לשיר את השירים שעליהם התאמנו, ואולם שלם מחכה לשולי ושואל: אייכה?
כשסוף סוף תפסנו אותו, התברר שהייתה לו עוד הופעה באותו ערב (“זכרתי הופעה אחת לפי התאריך הלועזי ואחת לפי התאריך העברי, ואז התברר שזה באותו תאריך”).
אז מה עושים? אני מודה שהייתי לחוץ. לחוץ מאוד. אבל להפתעתי יובל ברנס נשם עמוק, חיוך ענקי התפשט על פניו והוא אמר: “אחי, אתה לא מבין. עכשיו, עכשיו אני מתחיל ליהנות! עד לרגע הזה אני ניהלתי את הערב.
מעכשיו – הקדוש ברוך הוא מנהל אותו. והוא המפיק הכי גדול”. ובאמת ראיתי: ככל שהבלגן גדל והאיחור הפך מביך יותר, זה רק עשה לו טוב. הוא ממש נהנה מהניסיון הזה, מחוסר הוודאות.
אנשים ששילמו כדי לראות את שולי רנד התחילו לצאת מהאולם, הזמרים התבקשו לעלות ולאלתר עוד כמה שירים בינתיים, ובלית ברירה הוחלט להקדים את ההגרלה שתוכננה לסוף הערב.
ואז, מבין מאות מחליטי ההחלטות הטובות שבקהל, נשלף הפתק הזוכה: אהרל’ה ליפסקר. נגן אירועים וחתונות, למי שלא מכיר.
“אני רואה שבאמת עוזרים לך מלמעלה”, אמרתי ליובל, שחשב בדיוק על מה שאני חשבתי: המוזיקאי ליפסקר עלה בגורל? זה כנראה אות משמיים שגם הוא צריך לנגן פה קצת ולמשוך עוד זמן, וכך היה.
“קהל יקר, עכשיו למשפט שאני רוצה לומר כבר שלושת-רבעי שעה: קבלו את שולי רנד!” הכרזתי כשכבודו סוף סוף הפציע ועלה לבמה לכמה ביצועים מופלאים, כרגיל.
5.
איזה ערב עצוב, שמח, מקורי, מרגש ומוזר, חשבתי לעצמי בחצות, כשהאזכרה-הופעה הסתיימה, והתחלתי לצאת החוצה.
“היי”, צעק לי אחד החבר’ה של ‘ממעל ממש’. “בעצם אתה היחיד פה שלא קיבל החלטה טובה הערב, תחמן! לא סימסת שום קבלה משלך!”.
האמת, צודק. ודווקא היו לי הרבה רעיונות לאורך הערב. זה בהחלט מסוג האירועים שמותירים אותך עם הרהורים ומחשבות.
אולי, למשל, אני צריך לקבל על עצמי לא לאחר. הרי גם אני לא תמיד מגיע בזמן כשקובעים איתי. אולי צריך ללמוד מיובל איך לא להילחץ מכל דבר. גם כאשר מה שתכננתי משתבש. למדתי פה הערב שיעור באמונה, בביטחון ובקוּליות. יהיה בסדר.
ורגע, אולי צריך להתחזק בידיעה שתל אביבים שנראים לי רחוקים לגמרי מיהדות ומתורה, הם ממש לא מה שהם נראים. עובדה, תוך שניות הם מקבלים על עצמם קבלות רוחניות רציניות ומעוררות קנאה. לא יודע. נראה לי בעצם שאחרי כזו חוויה, הקבלה הטובה שלי היא לשתף אחרים ולכתוב על כל זה.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’