“פרזיטים לכו לצבא” • חוויות מהרצאה בכרמל

לא הייתי בין האנשים שהתפלאו נוכח ההתנהגות הבוטה של אנשי השמאל כלפי אחייניתו של משה תמם הי”ד.

ב”הצגה” הזו כבר הייתי.

חשתי על בשרי את ההתלהמות והשנאה של האינטלקטואלים והנאורים של השמאל.

האירוע התרחש לפני כ-40 שנה, כאשר נתבקשתי לבוא ולדבר לפני קבוצת נשים במועדון ‘ויצו’ בכרמל בחיפה. כידוע, אזור הכרמל מאכלס בתוכו את אנשי העשירון העליון. דהיינו,  רובם ככולם שמאלנים, נאורים, יודעים הכי טוב מה צריך לעשות – ובמיוחד, הם משוכנעים שהמדינה היא רק שלהם ושדעותיהם הכי צודקות.

הייתי אמורה להחכים את הנשים המפורכסות והמפונקות בנושא שעניין אותן מאוד: איך אפשר לשלב קריירה עם טיפול בבית עמוס בילדים, ונוסף על כל זה, גם לכתוב ספרים.

היו לי אז (רק) חמישה קטנים. אצלם זה היה נחשב ל”בית עמוס להחריד”. הן באו לפתור תעלומה מרתקת. כמו לצלול לעולם חדש ולא מוכר.

אותי הזמינו על משבצת – שבמועדון היוקרתי ההוא כונתה בשם , הכרת האחר – שמיעת דעות שונות. בקיצור, פלורליזם במיטבו.

אבל היום אני יודעת שהם פתוחים לשמוע כל עוד אתה אינך מתנגש באקסיומות שלהם. ברגע שעברת איזשהו קו דמיוני, שהם מאוד רגישים לגביו, אתה הופך לבלתי רצוי. כמעט אויב.

אני חייבת לציין שבאותה תקופה, בעלי החליט לעבור מהכולל לטובת הוראה בבתי ספר, כדי להגדיל את התקציב החודשי של הבית.

המעבר מלימודים לעבודה היה כרוך בתשלום חובו לצבא. סוף עידן ההתייצבות מדי שנה כדי לקבל דחייה. והוא אכן עבר את המסלול ואחר-כך לימד בתיכון בכפר סיטרין.

התגרות בקריאות ביניים

ובכן, הגעתי אליהן לכרמל.

סיפרתי על עבודתי כמחנכת לנוער שוליים. ספרתי על הבית ועל השילוב בין התפקידים. הפלגתי בתיאור הכתיבה שלי שנעשית בין השעות שלוש וחצי בלילה עד לשעה שש בבוקר, שאז אני מתחילה את סדר הבוקר, כדי שכולם יגיעו למוסדות הלימוד בזמן, ואני אתייצב בשמונה אפס אפס במוסד החינוכי לנוער שוליים.

הבאתי לפניהם פירושים ותיאורים לפסוק: “חכמת נשים בנתה ביתה”, והפלגתי בהסבר על תפקידה של האישה בחיי המשפחה.

הן היו מוקסמות. ברובן הן היו נשים מבוגרות שעתותיהן בידיהן. התפלאתי שעד כאן שתקו ולא העירו ולא התריסו. אבל לא לזמן רב. כמה נשים החלו להתגרות בקריאות ביניים ולפתע כולן החרו-החזיקו אחריהן, כשכולן נכנסות לדברי כולן.

מרוב השאגות והמולת הקריאות לא הבנתי מה הן רוצות. מילה אחת חזרה שוב ושוב על עצמה: “צבא”… אך הן לא השאירו רווח כדי שאוכל להשחיל ולו מילה אחת.

בסופו של דבר, האירוע היה נראה ונשמע כמו הפגנה בכפר ערבי, בו באופן מונוטוני חוזרים על המנטרה: בדם ואש נפדה את פלשתין.

כאן לחילופין המשפט היה: פרזיטים, לא משרתים בצבא.

הוציאו לבה רותחת

המארגנת של האירוע חשה מבוכה גדולה. היא נגשה אלי כדי להביע התנצלות. בעצם, לא יכולתי לשמוע את דבריה בתוך שאגות הקרב, אבל הבנתי על פי הבעת פניה. עמדנו שתינו מול נחשול סוער של נשים צעקניות.

זה עבר מזמן את הנקודה שבה רוצים להבהיר וללבן את הנושא. כעת זה היה בנקודת רתיחה כשהן לא באמת מתעניינות לא בשירות ולא בצבא. המבט בעיניהן שידר שנאה תהומית. וכן… גם המון תסכול.

באותן דקות מביכות, כשצפיתי בהן, ידעתי שאני נמצאת בצד הטוב יותר, והבנתי שהן משחררות לבה רותחת, רק משום שאני בנוכחותי ובדבריי יוצרת אצלן אנטגוניזם. הנתיב הסלול שלי, בו אני צועדת והאמונה בצדקת דרכי שהשתמעה מדבריי, העירה אצלן תחושות רדומות.

נראה היה כי בתוך תוכן הן מבינות שאינן נמצאות במקום האמתי, והן אינן באמת מאושרות, למרות כל הנכסים שהן צברו בימי חייהן.

הייתי רוצה לקוות שגם האמנים בתל אביב מרגישים במעמקי הלב היהודי ההומה (אם אין שם קרחון במקומו), שהצד שלהם לא התברך בשפע אהבת ישראל. הם נתלים בחופש הביטוי כדי לבזות את הארץ ולהוציא דיבתה רעה.

אבל אני סקפטית. אינו דומה קרב על מימון הצגות (כסף, כסף, כסף) לקרב בזעיר אנפין של נשים בכרמל, שעדיין יש להן נפש רגישה יותר ומשם נבעו צעקותיהן.

ולא נותר לי אלא לאחל לך אורטל תמם שלא תדעי עוד צער וביזיונות.

קחי אל לבך שאת נמצאת במשבצת הנכונה. העם אתך.

ואולי זה מנחם במשהו.