עושים שiק במחנה יודה • אפשר לראות את הרב עובדיה כל היום

שוק של יום שישי בתקופת הראמדן מתאפיין בשקט לא רגיל מצד המוכרים הערבים, הצמים את צומם. הצעקות כמעט ואינן נשמעות, הבאסטות בהן המוכרים ערבים נסגרות מוקדם מהרגיל, והשוק נראה לפתע קצת שקט וחסר חיים. אך למרות הכל, היה מאד מעניין בשוק השבוע.

הוא קנה פרחים, התמקח ארוכות על המחיר, והמוכרת – בניסיון לשכנע אותו לקנות – אמרה כל רגע: “זה כשר, זה שמיטה”, והאו ניסה שוב להוריד את המחיר. כשסיים, ראה אותי מרוכז בצילום שלו ואמר: “לפחות תצלם עם הפרחים…”

כבר צלמתי אותם בעבר בימי שישי בשוק. דב אייכלר (מימין) טוען שזו כבר הצפה, אבל הסברתי לו שאת התמונות שלו בימי שישי האחרונים לא פרסמתי… הוא הסכים להצטלם רק עם המוסיקאי מאיר וויינר (במרכז), שהסכים להצטלם רק עם ישראל הירשמן (משמאל). חד גדיא..

בזמן ההמתנה לחבריו שיסיימו את הקניות, הניח את השקית עם הפיתה על הראש והמתין. מישהו מהצד צעק לו: “אתה נראה כמו שר האופים, עוד מעט ציפורים ינקרו את ראשך”. הוא לא נשאר חייב – וענה: “אם אני שר האופים, אתה פרעה…”

“רגע-רגע, תצלם שוב, לא היינו מסודרים. הוא לא צחק”. לא הבנתי על מי מהם הם הדגישו שלא צחק, אבל צילמתי תמונה נוספת. כפי שתראו, הם לא בדיוק נראים צוחקים. התתברר לי שהם ממתינים כבר שעה ארוכה לחבר ש”רק הלך לקנות שתיה”.

עמדתי בסבלנות מול חנות ‘אינגליש קייק’ כדי לצלם את האיש שיופיע בתמונה הבאה. בינתיים שני בחורי הישיבה הללו החליטו לשאול אותי מאות שאלות על העבודה, התמונות, ולמי אני ממתין שיצא מהחנות. אחרי שהסברתי הכל, הם ביקשו גם תמונה, אבל זו הייתה תגובתם כשצלמתי אותם.

בתוך ה’אינגליש קייק’ זיהיתי את יענקי מייזליש, סמנכ”ל השיווק של תחנת הרדיו ‘קול ברמה’. הפעם הוא ערך קניות עם כל המשפחה. בדיוק כשעמדו לצאת, המוכרת ניסתה להבין עם מי הוא מסתובב, שכולם ככה סביבו. היא הופתעה לשמוע ממנו שכולם ילדיו.

לאחר שזיהה אותי מצלם, טוב לא בדיוק זיהה לבד, הבנות שלו הדליפו שממול יש מישהו שמצלם, הוא הגיע אלי מעבר לכביש, ספר שבכל יום שישי הוא בשוק. ואז הוא פגש את חברו מפתח תקווה. “תצלם גם אותו”, אמר מייזליש, “כדי שכולם יראו שהוא התומך הנלהב של הרדיו”.

בשוק המקורה החנויות כבר נסגרות. בהתחלה ראיתי את האב הראשון עם ילדו חוצה את פני. כשהרמתי את המצלמה, הוא אמר: “הבן שלי כבר עשה חלאקה, אין צורך לצלם”. המתנתי ואז הגיע האברך השני עם ילדו, ששמע את השיחה, וצחק: “הבן שלי עוד לא עשה חלאקה, אתה יכול לצלם…” תוך כדי שצחקתי מחילופי הדברים, הספקתי לצלם את שניהם כאחד, לפחות מאחור.

בני מחלב, דוברו ומשמשו בקודש של הגר”א ברלנד, הגיע לאכול סלט פירות איכותי בשוק. בזמן שחבריו המתינו לכוסות מלאות בכל טוב הארץ, הוא הציע לחבריו טעימות מהכוס שהלכה ופחתה. כשראה אותי, הציע לי גם והמליץ: “זה ממש טעים” – והגיש לי פלח אבטיח קר. מזלו שמיהרתי. אחרת הייתי אוכל לו את כל הפירות.

מרחוק הם עמדו והתחבטו. היה נראה שזה ממש מעניין. צלמתי והתקרבתי לשמוע על מה הם מדברים. התברר שהשאלה הייתה: מתי מתחילה מחר קריאת התורה בבית הכנסת, כדי שהוא יגיע עם הבעל קורא. מקווה שהם קמו בזמן.

רעש המנעול הסגיר אותו נועל את דלתות חנותו, בגדיו נטמעו בצבע, וכמעט שלא זיהיתי אותו כשחלפתי במקום. כשלקח את השקיות והתחיל לצעוד לביתו, אמרתי לו: זה יפה שיש לך על החנות תמונה וציור של הרב עובדיה, אבל כשאתה פותח את הדלתות ליום עבודה – אתה לא רואה כלום. הוא חייך: “חשבתי כבר על הכל, לכן הציור השני של הרב עובדיה הוזמן בדיוק לקיר שממול החנות. כל היום אני רואה אותו”, אמר והפטיר לעברי “שבת שלום”.

מזהירי השבת התחילו את סיבובם בשוק, להתריע לסגור את החנויות. בחורי הישיבה, כשראו אותי מצלם, אמרו:  “סיימנו את האבטיח, אנחנו כבר זזים לישיבה”.

הבאסטה נסגרה מוקדם מהצפוי, והם הופתעו לגלות שבעל הבאסטה הפקיר ברוב טובו את כל ארגזי הפירות של האפרשזיף. “למה אתה מביא עוד?” שאלו את חברם שסחב בשתי ידיו את סלסלות הפירות. “כדי שיהיה לכולם לדירה”. והם החזירו: “אז אתה סוחב את זה, כי כבר גם ככה כבד לנו הקניות”. ביצאתי ראיתי אותו משתרך אחריהם, שומר על מילתו, סוחב את הפירות כדי לפנק את חברי הדירה.

“חלה לכבוד שבת מצטלמת טוב עם יין עתיק ואיכותי”, כך אמר לי המוכר בחנות, כשנכנסתי עם חבר נוסף לקנות שתייה. אז התכופפתי לצלם, כדי לצאת ידי חובה, אבל אז ביקש המוכר: “תפרסם-תפרסם, שיראו כמה זה יפה”.

“תצלם גם אותי”, אמר ונדחף בזריזות לתמונה. עם הבירה ככה שהיא נשפכת מהבקבוק? שאלתי. “כן, בטח, תצלם כבר”. צלמתי. “תעדכן אותי שזה יתפרסם”, ביקש. אתם מוזמנים לספר לו.

“תצלם אותי מהר-מהר תמונה אחת, כי אני נורא ממהר”, אמר.  תן לי ניגון של שמחה ואצלם אותך, אמרתי, רק תספר לי לאן אתה ממהר. אז הוא ניגן את “עוד אבינו חי” של רבי שלמה קרליבך, לאחר מכן סיפר שהוא ממהר לקבלת שבת עם חיילים ברחבת ‘החורבה’ ברובע היהודי. “תבוא פעם, יהיה הרבה מה לצלם. זה כמעט כל שבת”, אמר. רשמתי לעצמי.

“מהיר חימה, צלמת את זה כבר?” לא הבנתי על מה הם מדברים. בעיני זה היה נראה, כמו אחד מבני דודנו בתפילת הראמדן בלב השוק. עד שראיתי את כתה הערוץ הראשון, איציק הלפרין, מתכופף להרים את לא אחר משאר מנדי גרוזמן, כתב מקור ראשון, שאמר לו: “אני כורע בפניך ברך, מלך התקשורת”.

באיטיות, תוך כדי שהם שרים ומזמזמים ביחד את שירי שבת מהגן, ובעיקר השיר “היום יום שישי מחר שבת.. מחר שבת.. קודש”, הם צעדו עקב בצד אגודל מהשוק לעבר הרכב.

ויענקי מייזליש שכבר חשבתי שיצא מהשוק הפתיע לפתע כשגליתי אותו רוכב על על גבו של העיתונאי איציק הלפרין, שנשכב על ריצפת השוק כדי לתפוס פריימים בזוויות בלתי שגרתיות.

‘מזהירי השבת’ כבר דאגו לסגור את כל החנויות. אחד מהם נכנס לתוך חנות המכולת ולקח מבעל המכולת פתק חתום. כשניסתי לברר במה מדובר – שניהם מלאו פיהם מים. אחר-כך מישהו אמר לי שמדובר בהסכם בין בעלי החנויות ל’מזהירי השבת’: הם סוגרים מוקדם את החנויות – ושמותיהם מועברים לברכה אצל האדמו”רים והרבנים.

היא קפצה מצד לצד. בכל פעם שניסתי לצלם אותה היא הסיטה את ראשה, ימין ושמאל. רק כשחלפה על פני והמשיכה להציץ מעבר לכתפה, המתנתי שתסובב את ראשה, כדי לצלם. אך לא הספקתי לצלם אותה מציצה. זה מה שנשאר.

“הנה, הוא פרסם אותי פעם בחרדים 10”, הצביע עלי. חייכתי. ואז הוא ביקש: “תצלם אותנו שוב, כדי שנראה את התמונה מהשוק. התמונה הקודמת הייתה אחלה תמונה. נקווה שגם השבוע”.

ציקי פרנק, שאני רגיל לראותו תמיד עטור שיראין, הגיע רכוב על אופניו היישר ממקווה מים באזור ירושלים, בא לקניות אחרונות וקטנות לכבוד שבת. “אל תשכח להביא לי את הדיסק”, אמר. עניתי לו שבעזרת ה’  בשבוע הבא.

בצד השוק, על באסטה מוקפת בהרבה חברים, ישבה “שרה” שלא אכלה ולא בדיוק התענינה בנעשה, בטח לא בתמונות, עד שהגעתי והתברר לי: היא התאסלמה לא מזמן. כשהגבתי בגיחוך, הוציאה את התעודות וספרה שהיא הייתה כבר בהר הבית הבוקר, וכעת היא בשוק לקראת שבת.

איש העיתונות הצהובה יוני קדם הגיע כולו מחוייך לשוק. “אני לא נשוי”, הדגיש באוזני, “ולכן הפרחים לא לאשתי”.  אז למי הם מיועדים? הוא העדיף להגיב בחיוך רחב, מאשר לענות על התשובה.

הקניות היו מהירות. הם סיימו בדקות אחדות לרכוש חלות, גרעינים, שתיה, ואבטיח אחד גדול. אחר כך התנהלו ויכוחים מי יסחוב אותו עד הבית. בבית, אני בטוח, לא היו ויכוחים מי יאכל ממנו.

סיימתי את השוק ומהרתי לחזור הביתה. על מרפסת הבית ברחוב בר אילן, לאחר חודשים ארוכים שלא נרשמה שם תנועה, נראתה בעלת הבית ממתינה לבוא שבת המלכה, בסבלנות וברוגע. מקווה שבשבוע הבא אמצא אותה ואת בעלה ביחד על המרפסת.