למי פאות מסולסלות ליד האזניים אבל חסר שכל בתוך הראש?

1.

האם לצרור השבחים שעטפו את ראש הממשלה השבוע בטורו של מ’ כרמלי מהמודיע, המשמש גם כיחצ”ן של מונופול הגז, יש קשר להחלטותיו של נתניהו על מתווה הגז?

שימו לב לכתרים שהוא קושר לראשו:

“כל מי שפוגש את ראש הממשלה מאז הבחירות מגלה נתניהו אחר. כזה שלמד לקבל החלטות וליישם אותן. ובעיקר מהר. חד”.

האם היה כותב כך גם אילו היו החלטותיו על מתווה הגז שונות?

“נראה שנתניהו מרום ניסיונו אינו חושש עוד לקבל החלטות. הוא הגיע למסקנה שאלו שתוקפים אותו לא יצביעו עבורו בכל מקרה, ואלו שתוקפים אותו לא מצליחים להשפיע יותר מדי… נתניהו קיבל לאחרונה שורה של החלטות שאיש לא היה מאמין לפני כמה שנים שהוא יקבל אותן”.

באותו עניין, יש לשבח את כתב יום ליום אבי רוזן על החלטתו לפרוש מכתיבת טורו הפוליטי בעיתון.

אתה לא באמת יכול לשמש כדוברו של יו”ר ועדת החינוך, או כל דובר אחר, וגם לכתוב טור פוליטי אובייקטיבי בעיתון.

בטורו האחרון, שפורסם השבוע בעיתון, מספר רוזן לקוראיו כי ביקש את אישורו של היועץ המשפטי של הכנסת, עו”ד אייל ינון, וזה השיב לו שאין אפשרות של ‘גם וגם’.

המודיע, צאו וראו…

2.

הייתה זו עקיצה די מובלעת, אבל ראוי היה לשים אליה לב.

שימו לב לשורות הבאות בטורו של אריה זיסמן, ביתד נאמן:

“המינוי של הורביץ לראש הסגל בהחלט מפתיע, ונחשב לנצחון של שני מקורבי ראש הממשלה – נתן אשל וניר חפץ, שאינם מחזיקים בתפקידים רשמיים בלשכה, אך יש להם השפעה רבה על נתניהו. השניים דחפו לכיוונו של הורביץ והצליחו”.

כעת שימו לב לעקיצה:

“המינויים האחרונים מראים שוב מי שולט בלשכה (מבחוץ), ומי מנווט את העניינים”.

באמת, מי?

3.

הופתעתי במהלך קריאת טורו של אריה ארליך במשפחה.

כשהוא מתאר את אביו של ח”כ יאיר לפיד, את השנאה לדת של אבא טומי טומיסלאב למפל, קבע ארליך כי לפיד הבן “יצא למסע חיזורים”, “שכלל גל ראיונות”.

“מגפני ועד מוזס, מדרעי ועד כהן”, קובע ארליך, “כל מי שמסכים להצטלם ברדיוס הקרוב אליו זוכה ששר האוצר בדימוס יניח את ידו על גבו במחווה ג’נטלמנית של חברות קרובה…”

הוא גם שיבח את ח”כ יעקב ליצמן, שסירב להסתחבק. “ידו של לפיד נשארת תלויה באוויר כל אימת שהיא מושטת לעברו של סגן השר… אין שלום לרשעים”.

התפלאתי.

כל-כך לא אופייני לעיתונאי שהוא חסיד חב”ד לזלזל בניצוץ יהודי שנדלק. או לפחות, אולי נדלק. או שיש סיכוי שנדלק.

“הייתי אומר, תהיו ליצמנים”, מטיף ארליך – ומזהיר: “היזהרו מחלקות לשון והישמרו ממחוות חנופה, תמיד זכרו את האינטרס הפוליטי של החבר החדש שמחפש את קרבתכם”.

אבל אז הגיעה ה’חזרה בתשובה’, של ארליך, ונדלק הניצוץ החב”די, המקרב כל יהודי, ובפרט אם הוא מושיט יד לשלום.

“לעולם אל תתייאשו מלעורר את הנקודה היהודית החבויה במעמקי לבו של יהודי, כל יהודי. כן, גם יהודי כזה שאיטום רב-שכבתי ורב-דורי מפריד בינו לבין יהדותו. כן, גם יאיר בן טומי לבית למפל, שלרגע אחד של מפגש יהודי התעורר בו הצד של בית אמא, שמקורה בחסידי וי’ניץ, שעבדו את קונם בדבקות”.

אני, רק לשם הגילוי הנאות, הייתי מוותרת על החלק הראשון, המרחיק, ומתמקדת בחלק השני. גם ככה, התהליך העובר על יאיר לפיד, תהליך הודאה בטעויות, אינו קל. מדוע לזרות מלח על פצעים? בפרט, כשאתה חסיד חב”ד, והשבוע הוא שבוע שחל בו יום הפטירה של הרבי?

אגב: מה עם התייחסות ליום ההילולא ג’ תמוז בטור?

ועוד אגב: כאשר מתארים את פגישת השלום בין הרבי מצאנז לאדמו”ר רז”ל מסאטמר, אחרי עשרות שנות יריבות בין שתי החצרות, כדאי ורצוי לציין כי האדמו”ר מסאטמר, שמרכזו בקרית יואל, כבר נפגש לשלום עם הרבי מצאנז לפני מספר שנים.

4.

לא בכל יום יוצא עיתונאי נגד עיתונאי, ובמילים כה חריפות.

אתה יכול לפרסם שסקופ של עמיתך התברר כלא נכון, אבל לכתוב על עיתונאי עמית ש’חסר לו שכל’ – זה כבר קצת יותר מדי.

שימו לב למילים המדויקות של יעקב ריבלין מבקהילה על יאיר שרקי מחדשות 2:

“אם למראיין לא היו רק פאות מסולסלות קצרות ליד האוזניים, אלא גם קצת שכל בתוך הראש”…

העילה להתנפלות: ראיון של יאיר שריקי עם יו”ר יחד, ח”כ לשעבר אלי ישי.

ישי סיפר שהוא בעל חוב בדיוק כמו מפלגת ‘קדימה’, ולדעת ריבלין היה על המראיין להסביר למרואיין שיש הבדל בין מפלגה גדולה בת עשרות מנדטים, שלה העניקו הבנקים אשראי, לבין מפלגה קטנה פושטת רגל, שנותרת עם ערבויות אישיות על ההפסדים.

5.

עוד סיפור, גם הוא בטורו של יעקב ריבלין, מתאר ברוגז השורר בין אלי ישי לבין מס’ 4 ברשימה – ברוך מרזל.

הכתב יודע לספר על פגישה בין השניים, פגישה די מוזרה, בה ישב כל אחד מהם בשולחן נפרד, מרוחק, כאשר שליחים מעבירים מסרים משולחן לשולחן.

ברוגז, בלשון העם.

“תשמעו סיפור. לפני שבועיים הסב ישי עם כמה מידידיו בלובי של מלון רמדה בירושלים… והם נראו מוטרדים בעליל. בטווח של מאה מטר, בלובי העליון שמאחורי הקבלה, הסב לבדו השותף לשעבר ברוך מרזל. בין שני השולחנות התרוצצו אנשים שנראו כמעבירים מסרים לכאן ולכאן.

“מי שצפה במחזה התרשם שמדובר במו”מ שמתנהל בין שני אישים שלא מוכנים לשבת זה ליד זה ומשתמשים בשירותיהם של מתווכים. כך או כך, העובדה שהשניים לא ישבו זה בקרבתו של זה מלמדת על רמת האמון והידידות השוררת ביניהם, מאז שנודעו תוצאות הבחירות”.

סיפור יפה, אך האמנם נכון? פנייה לברוך מרזל העלתה מפיו את המילה “שקר” – הן באשר לנכונותו של הסיפור, והן באשר לברוגז בינו לבין אלי ישי.

מאחר ולא סביר שהכתב המציא סיפור, הרי שאחד משניים: או שמישהו טלפן והמציא סיפור. סיפור שהוא אגב צבעוני ועסיסי לטור שבועי, או שהסיפור אכן התרחש במציאות, אך יש הסבר אחר למה שהתרחש.

6.

אז נכון שמע”מ אפס טרם עבר, הוא אפילו לא נראה באופק, אבל תהיו בטוחים שעיתון יום ליום ימצא את ה’וי’ השבועי לטובת יו”ר תנועת ש”ס, אריה דרעי.

הפעם התמקדו בעיתון בהישגים של השר משה כחלון ושל שר הבינוי והשיכון מטעם ‘כולנו’, יואב גלנט.

“קבינט הדיור: אלפי יחידות דיור ייבנו לציבור החרדי”. שלושה מתחמים לבניה בתוך 45 יום, קרקעות המדינה ישווקו בשיטת ‘מחיר למשתכן’, ושיעורי מס רכישה גבוהים יותר על רכישת דירה להשקעה.

רק פרט קטן חסר: אין לכל הנ”ל כל קשר עם משרד הכלכלה. אבל למה בקטנות נעסוק.

אגב, שיעורי מס רכישה גבוהים לדירה להשקעה אינו נושא כה חביב על הציבור החרדי, שנוהג לרכוש דירות להשקעה עבור הילדים. על כל כמה גרושים של חסכון ניתן להוסיף משכנתא ולרכוש דירה זולה איפהשהו.

נושא נוסף שמטריד זוגות צעירים שאין ברשותם כדי רכישת דירה, ובפרט בציבור הספרדי בו ההורים לא תמיד מעניקים דירה לזוג הנישא, הוא דמי השכירות. העלאת מחירי הדירות להשקעה תעלה אוטומטית את מחירי השכירות, ועם כל הכבוד לניסיונות של כחלון למנוע את העלאת מחירי השכירות – לא בטוח שהוא גם יצליח בכך.

אבל אין שמחה ללא חצילים, אין ‘יום ליום’ בלי שבח כלשהו לשר שהוא גם היו”ר, אז פטור בלא כלום אי אפשר.

7.

צדק כתב משפחה כשתיאר בצבעים ורודים את שמחתו של ח”כ משה גפני כשגבר על יריבו ראש עיריית מודיעין עילית, יעקב גוטרמן.

כי אכן, בתחתית השורה (הניתנת לפרסום), קבע בית הדין בקרית ספר שמינוי סגן ראש עיר הוא תחום השמור ל’דגל התורה’, ואין לו כל קשר לראש העיר.

קרי, מרדכי גולדברג הוא המינוי. לטוביה פריינד אין כל חלק בתפקיד.

כך דיווחנו גם אנו בחרדים 10.

אלא, וכאן בא ה’אבל’ הגדול. המריבה למעשה לא באמת הייתה על זהות הסגן. על כך לא היו הדעות חלוקות.

המחלוקת היא שונה, והיא נוגעת לענייני כספים, ובליבת המחלוקת – גם אם נרשם ניצחון בכתב – הרי שהיה גם החלק שבעל פה, זה שאותו אמרו הדיינים מבלי לרשום, ובחלק הזה לא היה ניצחון של ממש.

גפני מכיר היטב את החלק הזה, הוא לא באמת מתכוון לציית לפסק שבעל פה, והוא דורש שהוא ייכתב תחילה ואז ימומש.

מאחר ובית הדין הנכבד לא מתכוון לכתוב את החלק שבעל פה, הרי שאין כל סיכוי לכך שגולדברג ייסוג בו מקבלת התפקיד במאת האחוזים.

ולפיכך, באשר למילים הבאות, “אין לתאר את האושר של גפני, גם אם היה מתמודד על תפקיד ראש הממשלה ומנצח, האושר שלו לא היה מתקרב לשמחה על כך שניצח בקרב הקטנטן הזה בתוך המפלגה”, הן נכונות, אבל ראוי ורצוי היה להוסיף להן את המילים, “ולא הכול ניתן לכתוב וד”ל”.